כשהרוחות סוערות המחנכים נקראים לדגל

בימים בהם החברה הישראלית מפולגת, אולי יותר מאי פעם סביב סוגיות של ליברליזם ואמוניות, משפט ומשילות, דמוקרטיה והלכה, דת ומדינה, מצלצלות האוזניים למשמע קריאות קיצוניות הנשמעות מכל הצדדים כאשר חלק קוראים לסרב להתגייס, חלק שולחים אחרים לעזאזל וחלק שולחים את עצמם מפה לארצות אחרות או קוראים להיפרדות שבטית. במציאות כזאת, כאשר במקביל האיומים על מדינת ישראל רק הולכים ומתעצמים, וכל שבוע השכול והכאב מגיעים לעוד משפחות בישראל, קשה שלא לשאול בחרדה איך ועד כמה מהר נקלענו למציאות זאת – האם מקץ 75 שנות ריבונות עתיד העם בישראל לשחזר את עברו ולשקוע במלחמת אחים שתוביל שוב לאובדן עצמאות ולחורבן הבית הלאומי?

את השבר הקשה הזה חווים כיום גם למעלה ממיליון תלמידים ותלמידות במערכת החינוך הישראלית וקרוב למאתיים אלף עובדי ועובדות הוראה, ואין בנמצא אמירה ברורה לגבי תפקידם של המחנכים באיחויו. מורים רבים נמנעים מלגעת בנושא, מחשש מתגובת הממסד או מחשש מתגובת תלמידים והוריהם או גם וגם.

אבל כאשר תהליכים כה משמעותיים קורים, תהליכים שנוגעים גם ליושבים בתוך הכיתות ולבני משפחותיהם, חיוני שתישמע בין כותליהן אמירה חינוכית ברורה. שכן, לפחות חלק מהמתבגרים חווים באופן בלתי אמצעי ועוצמתי עוד יותר את הרוחות הסוערות של המחלוקת המשסעת את החברה ואת הרגשות הקיומיים העזים הנלווים. אנו בדרך כפר גורסים כי באחריות המחנכים למנוע ממצב זה להפוך למרכיב כאוטי אשר ייצרב בעולמם הפנימי של התלמידים. עליהם לתווך עבורם את האירועים תוך סיוע להבנתם ולראיית התמונה הגדולה. בתפיסת לכידות סביבת החינוך ככפר שלם – על השיח עם בני הנוער להתקיים על מסד של הבנת המתרחש ולאנשי החינוך תפקיד עיקרי בכך.

דווקא לחינוך עשוי להיות חלק חיוני בהובלה להסכמות חברתיות, או לפחות להרגעה. ברור לנו כי האמירה החינוכית צריכה להיעשות מתוך רגישות והבנה כי המחלוקת הבוערת כיום בעם קשורה לתפיסות עולם שונות, עמדות פוליטיות מנוגדות, פערים חברתיים ופצעים שעודם מדממים מקרעים קודמים. אבל גם מבלי לקבוע עבור תלמידיהם איזו תפיסת עולם או עמדה נכונה וצודקת, חלה על מחנכים חובה לחנך תוך שמירה על מרכיבי היסוד שעדיין מצליחים בהרבה מאמץ לשמור על החברה שלנו כחברה אחת.

המצפנים אשר יכולים לעזור לכוון את האמירה החינוכית בעת הזו הם זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק חינוך חובה הקורא לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, ומגילת העצמאות, הקוראת לכינון חברה המושתתת על עקרונות החירות הצדק והשלום. כדי למלא את תפקידה הקריטי בשמירה על עתידה וחוסנה של החברה הישראלית, על מערכת החינוך לתווך את אי הסכמות בינינו לאור ערכים אלו, ומתוך ההבנה והאמירה המודגשת שאין לנו ארץ אחרת.

חינוך הוא גם כמובן תהליך של למידה והקניית ידע. ברוח אמירתו המכוננת של יגאל אלון כי עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל, ועלינו לשמוע את קריאתו של חיים פרי כי כעת יותר מתמיד על המחנכים בימינו לבסס תפיסה עצמית של סוכני תודעה היסטורית. דהיינו, להנכיח את ההיסטוריה הלאומית על תפיסת ההווה המאתגר, מתוך רצון להפיק לקחים הכרחיים. במקרה היהודי מדובר בהמחשתו של המחיר הכבד מנשוא של מלחמת האחים: חורבן הבית שהוביל לגלות ארוכה, רצופת תלאות ופרעות ששיאן בשואה. כאנשי חינוך החרדים לעתיד בנות ובני הנוער הישראלים, ובייחוד אלו המגיעים מרקע חברתי מוחלש, עלינו לשאוף בכל כוחנו לתהליך חינוכי סדור שיאפשר להם ללמוד, להבין, לנתח ולפרש את האירועים הדרמטיים מסביב – ולנקוט עמדה עצמאית בהתאם להשקפת עולמם, תוך שמירה על סובלנות גם בהיעדר הסכמה.

יהיו שיגידו כי יומרני, אולי אף נאיבי, לחשוב שמחנכים באמת יכולים להוביל להרגעת המצב הכללי. אבל זו עדיין חובתם לעשות את המירב כדי לנסות, כי כפי שלימד אותנו ד"ר חיים פרי: "חינוך מוביל חברה ולא משתרך מאחוריה". וגם אם לא יפתור את המחלוקות הגדולות, חינוך כן יכול בעת הזו לפחות לרכך אותן, לשכך חלק מהכאבים ולשמש לתלמידים איזה אי של לכידות בתוך הכאוס.

ברואנדה שבאפריקה, מדינה שידעה מלחמת אזרחים נוראית, פועל כפר הנוער אגהוזו שלום, שהוקם לפי מודל כפר הנוער הישראלי. איש החינוך שמעון סולומון, שגם כיהן בעבר כחבר כנסת והיום הוא שגריר ישראל באנגולה, פיתח עבור הכפר הזה, על בסיס מודל הדממ״ה של כפר הנוער הישראלי ימין אורד, מודל מיוחד להידברות ולפתרון סכסוכים ואי הסכמות – "מפתח DNA", לאמור Discussion, Negotiation, Agreement – דיאלוג, מו"מ, הסכמה.

אנחנו לא רואנדה, ולמזלנו העימות הפנימי הטראגי והרצחני שקרה שם אינו דומה לעימות הפנימי בישראל, אבל עדיין כדאי וראוי "להשיב" אלינו את המודל הישראלי המקורי הזה. הוא יפה גם למורים שצריכים לחנך לאורו, ובעיקר לנבחרי הציבור שלנו, לסמל להם בפשטות זוהרת מה רוב בוחריהם מצפים מהם: לדבר, לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות, שישיבו סוף סוף את החברה הישראלית למסלול תקין. עדיין לא מאוחר.