חג חירות שמח מדרך כפר

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסנייה שהוסב לכיתת לימוד.
שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.  
"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?" שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.
"כן, אמרו", חייכתי, "הבעיה היחידה שלכם היא שהרחמים שלי טבעו פה בים המלח, רגע לפי שנכנסתי אליכם. לכן, אני פשוט לא יכול וגם לא רוצה לרחם עליכם. אנחנו נלמד ונעבוד קשה, ואתם תקבלו ציונים מעולים בבגרות בתנ"ך".
כך החל לו שבוע מרתון הכנה לבגרות של חבורת נערות ונערים שחוו ב-7.10 חוויות שאף אדם לא רוצה ולא אמור לעבור.
אצלי, המסע הזה החל בקול קורא בו נתקלתי באחת הרשתות החברתיות. "דרושים מורים לתנ"ך עבור פנימיית תיכון נופי הבשור בעין גדי". תהיתי ביני לביני איפה ימצאו עכשיו מורים לתנ"ך שירדו ללמד בעין גדי, ומה שעוד יותר הטריד אותי זה מה רוצים מהנערים האלה עכשיו, האם הם באמת פנויים ללמידה?

השאלות הטרידו אותי עד כדי כך שהחלטתי לעשות מעשה ולצלצל לאייל רכז השכבה כדי להבין למה הם זקוקים בדיוק, וממנו שמעתי שיש צורך במורים לארבע כיתות י"ב להכנה לבגרות. ניסיון העבר שלי בעבודה חינוכית עם נוער בהדרה (בסיכון) לימד אותי שהדרך הפשוטה ביותר לעבור תהליך שכזה הוא במרתון למידה מרוכז, שנמשך בדרך כלל שבוע ובסופו בחינת הבגרות.
הטלפון הבא שלי היה לדותן לוי, ראש מכון החינוך "דרך כפר" בו אני עובד. המכון עוסק בימים כתיקונם בהנחיית צוותים בקהילות חינוך ברחבי הארץ. רצה הגורל ודותן וכמה מהמנחים שלנו היו בעברם מורים לתנ"ך. ההתגייסות לרעיון הייתה מיידית.
בחיים יש כל מיני אתגרים, כאלה שנכנסים אליהם מתוך ידיעה ברורה שאפשר לעמוד בהם, וכאלה שקול פנימי ברור קורא לאדם לגשת אליהם, ורק תוך כדי פעולה מתברר היקפם. אתגר המסע לקראת הבגרות בתנ"ך התברר די מהר כשייך לסוג השני. ככל שניהלנו שיחות מול הצוות החינוכי הנפלא שעושה עבודת יומיום מרגשת עם בני הנוער הללו, התבהר לנו גודלו. מדובר בעצם בשכבת י"ב, שמאז השבת הנוראה ועד ממש זה לא מכבר לא חוותה למידה סדורה וממשית, בטח לא משמעותית.
מכיוון שבחינת הבגרות שלהם בתנ"ך הוגדרה מראש כפנימית (בגלל רפורמות חינוך שאינן קשורות לאירועי השעה), יכולנו יחד עם אביבית הרכזת הפדגוגית של הפנימייה, ובשיתוף פעולה הדוק עם גורמי המקצוע במשרד החינוך, להגדיר את מבנה הבחינה ואת הנושא המרכזי שלה: חטיבת סיפורי יוסף בספר בראשית.

בתפיסה שלנו אנחנו לא מקדשים את בחינות הבגרות, מטרת החינוך כפי שאנו מאמינים היא הבניית חוסן רגשי ועמוד שדרה ערכי. בחינת בגרות היא רק "משימה מסדרת" לטובת המטרה הזו. בגיל ההתבגרות אמורים נערות ונערים לעבור דרך מספר משימות מסדרות כאלה, המגדירות התבגרות "נורמלית". ובהקשר של בני הנוער מהעוטף, ולא רק הם, אם אנחנו רוצים להשיב להם את תחושות העצמאות והמסוגלות, חשובות בעיקר ההתעקשות וההתעכבות על תהליך הלמידה לבגרות.
הסיפור המקראי על יוסף שירת פן נוסף שנקרא לו "פדגוגיה של ריפוי": ביקשנו להשתמש בתוכן הנלמד כמצע לקיום שיח אותנטי ומורכב על תחושות, מחשבות ודעות של התלמידים בעקבות החוויות שחוו ועודם חווים.

הסיפור של יוסף ואחיו שירת אותנו נאמנה. הבן המועדף, שלא לומר הפריבילג, שהופך מושא קנאה ושנאה של אחיו, שמחליטים להשליך אותו לבור כדי להיפטר מדעותיו ומחלומותיו. אבל הוא, מבורות חייו אליהם הוא נזרק שוב ושוב, לוקח בכל פעם את גורלו בידיו, מצליח לנווט את דרכו בתוך מציאות חיים קשה ומורכבת, עד שלבסוף הופך לשליט במצרים.
במהלך הלימוד "נפלנו" התלמידים ואנחנו יחד עם יוסף לבורות הנפש, נגענו בזהירות בקצוות החשופים שהתגלו, וניסינו להבין מה הסיפור מספר עלינו. כך למשל, בבראשית ל"ז מסופר שמיד אחרי שהאחים השליכו את יוסף אל הבור "וישבו לאכל לחם", מה שהניע אותנו לשאול שאלות על הבנאליות של הרוע, איך ייתכן שהאחים יושבים לאכל מיד אחרי שזרקו את אחיהם לבור. ואז בחלל הכיתה, ספק דיבור ספק לחישה של אחד התלמידים, "גם אצלי בבית הם ישבו לאכול מיד אחרי שהרסו שם הכול".
באמצעות הסיפור ניסינו לברר האם חיינו הם מסלול מוכתב מראש, או שאנו יכולים לפעול ולשנות את המציאות. כשבני נוער מפתחים לעצמם תודעה של "שורדים", דפוס החשיבה הנלווה הוא מה שמכנה בפילוסופיה "דטרמיניזם", קרי הכל קבוע מראש ואין שום יכולת לשנות את העתיד. לאחר שלמדנו על יוסף שמציע לפרעה תוכנית אסטרטגית כיצד להתמודד עם שנות הרעב שעתידות לבוא על מצרים, הדגשתי בפני התלמידים את דפוס החשיבה של יוסף המנהיג: אמנם יש גורל צפוי, אך בכוחנו להתכונן ולפעול ולשנות את התוצאה.

ביקשתי לתת לתלמידים דוגמה מציאותית וגם קצת להקליל, כמו שאומרים, וסיפרתי להם שאני מכיר שכבת י"ב שלא הייתה אמורה לעבור יחד את שנת הלימודים האחרונה עקב אירועים מצערים. אבל התלמידים לא ויתרו, מצאו דרך פעולה ופנו במכתב לשר החינוך, והפכו עולמות כדי להקים לעצמם פנימייה שבה יסיימו במשותף את השנה. בתגובה אמרה לי אחת התלמידות, "זה מאד מזכיר את הסיפור שלנו".

תראו איזה קסם: כמו יוסף, מתוך מציאות חיים מטורפת שנכפתה עליהם, גם תלמידי י"ב של נופי הבשור בחרו לקחת את גורלם בידיהם. והם כל כך שקועים בעשייה ובשאיפה שלהם לנורמליות, עד שהם אפילו לא תופסים לגמרי את גודל השעה ואת גודל המעשה שהם עצמם עשו בהתאגדותם מחדש בפנימייה בעין גדי.

ביום חמישי כל התלמידים שהחלו את תהליך הלמידה בבוקרו של יום ראשון, ניגשו לבחינת הבגרות שעברה כמובן התאמות, אבל בשום פנים ואופן לא הקלות, ולא מתוך רחמים. טוהר הבחינה נשמר באופן מופתי וההצצות היחידות שחווינו היו של יעלים, שהכניסו ראשים מחלונות הכיתה. נראה שגם הן התרשמו מהמחזה.

אנחנו מרבים לעסוק במרד גיל ההתבגרות, אך נדמה לי שכאן ראינו תופעה מרתקת שעוד תחקר. בני הנוער הללו שהמרד הטבעי שלהם נגזל מהם בברוטליות ב-7.10, הפנו את המרד לאפיק אחר: מרד השיבה לנורמליות. מנהל הפנימייה סיפר לנו שבאחת הישיבות המוקדמות עם נציגי השכבה, כשהם דנו באופי הפנימייה שתוקם, הוא אמר להם: "דמיינו לכם, בעוד חודש כולנו נבלה כאן ונשלח תמונות להורים שלכם, כמה טוב זה יעשה להם".
אחת התלמידות הסתכלה עליו ואמרה לו, "ההורים שלנו? החברה הישראלית, תחשוב כמה טוב זה יעשה לה".  אנו אנשי החינוך חשבנו לתומנו שאנו נכנסים תחת אלונקת הסיוע לנוער שזקוק לנו, גילינו בעצם שנכנסנו תחת אפיריון דור התקומה. זו היתה התחושה עמה יצאנו משם, שממשיכה ללוות אותי.

לא קל למצוא, אבל יש גם סיבות לאופטימיות קשה בימים אלו.