חנוכה שמח מדרך כפר

כשדותן לוי, נשוי ללימור אב לחמישה, סב לשלושה וראש מכון חינוך דרך כפר, מדבר על ׳לרקוד עם הכאב׳, הוא מתייחס להרבה מעבר לרעיון פדגוגי. בבוקר ה-7 באוקטובר, כשבניו משרתים בצה״ל, בסדיר או במילואים, ובן נוסף מתנדב בהמשך לזהות חללים ולהביאם לקבורה ראויה, הוא איבד את בן דודתו ובנו: משה ואליעד אוחיון ז״ל. השניים נרצחו בקרב גבורה, כשהם מגנים על תושבי העיר אופקים בגופם. באותו הזמן אמו, אחותו ומשפחתו של דותן היו נעולים בממ״ד בשדרות, ואחייניתו שנפצעה בפסטיבל הנובה, ניסתה לשרוד בשטח, פצועה.
אחד הרגעים אותו הוא זוכר, היה לאחר מספר ימים, שלבית משפחת אוחיון נכנס שוטר במדים. הוא ניגש לשרית, אשתו של משה ואמו של אליעד, וביקש ממנה סליחה, על כך שהוא לא נהרג במקומם. המשפט שענתה לו שרית באותו הרגע, ממשיך ללוות את דותן ותפיסת החינוך שלו עד היום: ״אצלנו לא מתנצלים על זה שחיים. אנחנו בוכים על מי שאיננו, אבל שמחים במי שחי״.
המפגש הזה עם האובדן הכפול, מיקם את דותן במקום בו הכאב והחיים צועדים יד ביד, כדרישה חינוכית עמוקה: להכיר בכאב, לתת לו מקום ולא לברוח ממנו. מהמקום הזה הוא מתייחס לרלוונטיות של דרך כפר, מכון החינוך של העמותה והמכינות, בשלהי המלחמה ובימים שאחריה.

תובנות חינוכיות דרך סיפורים שלאחר המלחמה
״ככל שנהיה יותר עסוקים בנתינה, כך החוסן שלנו יגדל. ככל שנהיה עסוקים בתיקון עולם, תיקון הלב יהיה חזק יותר״, מתייחס דותן להתמודדות עם בני הנוער והצוות החינוכי, שנמצאים במציאות משברית. לדבריו, העזרה הראשונה כוללת קודם כל חיבוק. בשלב הבא לדבריו, יש להרים את הראש ולאתר אדם, עבורו ניתן להיות מבוגר משמעותי, או רלוונטי. ״כך״, הוא מוסיף, ״דרך משמעות ועזרה לזולת, ניתן לצבור חוסן שמאפשר לי להתמודד עם הכאב שלי״.
על בסיס התפיסה הזו, אותה הוא מתאר בפרק חדש ׳לרקוד עם הכאב׳, שכתב במלחמה ׳חרבות ברזל׳, ונוסף לספרו ׳דרוש כפר׳, הוא משדרג כיום את תפיסות החינוך. ״בשלב הראשון של המלחמה חווינו כאוס וכאב עצום. לא ידענו מאיפה מתחילים, ולכן החלטנו כי קודם כל ניגש לצוותי החינוך, נחבק אותם חזק, ונשאל לשלומם״, הוא נזכר בפעילות של מכון החינוך בימים הראשונים של ׳חרבות ברזל׳, שהייתה מלווה בהגשת עציץ רקפות ושוקולד לכל המנהלים.ות והצוותים החינוכיים. דותן: ״עבור חלקם זו הייתה הפעם הראשונה שאנשי החינוך לא נשאלו על בית הספר, התלמידים, או התבקשו ליצור טבלאות אקסל מדויקות, אלא נשאלו איך הם עצמם עוברים את התקופה, ומה הם צריכים. לשמחתנו, המנהלים העבירו את זה הלאה, כשערכו ביקורי בית למורים, שהחליטו גם הם להגיע לביתם של התלמידים ולשאול לשלומם – מהלך מרגש, טוב, משמעותי ועמוק. רק אתמול פגשנו מנהלת אזור של ׳רשת עמל׳, שניהלה כפר נוער בזמן המלחמה, תקופה בה זכתה לביקור בית של הצוות שלנו. ׳כמנהלת, אף אחד לא שאל אותי מה איתי? כולם רק מבקשים טבלאות ודו״חות. פתאום הגיעו דותן ושלומית ממכון חינוך דרך כפר, עם שוקולד, עציץ ומערכי פעילות מוכנים, נתנו לי כלים, ישבו איתי במשרד, וסוף סוף הרגשתי בן אדם׳, היא הכריזה בהתרגשות, דבר שמוכיח כי במצבי משבר חשוב לדאוג לדואגים, כדי שיבינו שמישהו רואה אותם. כך, הם עצמם יכולים להעביר הלאה את החיבוק והתמיכה״.

יצירת מרחב בטוח ומיטיב
דותן מתייחס לקהל נוסף שלדבריו זקוק כל כך למענה, במיוחד זמן מלחמה וגם ביום שאחרי. ״כגוף שעובד עם נוער בסיכון, חשוב להבין שהמלחמה פותחת פצעים שלא קשורים בהכרח לאירועים הלאומיים העכשוויים״, הוא מסביר, ומתייחס לאחריות של אנשי החינוך במציאות השברירית, שכוללת גם את הקרע החברתי בחברה הישראלית. ״התפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא לנקות את רעשי הרקע ולייצר בבתי הספר מרחב שקט ובטוח, שמבקש לעשות טוב, מבלי להתעלם מהמציאות המורכבת. זה לא הייעוד שלנו לייצר אחדות בחברה הישראלית אך דרך העבודה שלנו היא כזו. המהות של דרך כפר היא היותה ארגון שעובד עם כל הפסיפס האנושי של החברה הישראלית. בכל אחת מתוכניות החינוך, מנהיגות ומנהלים שאנו מובילים, כדוגמת ׳אבני דר״ך׳, ׳דר״ך הרגש׳ ו-׳מובילי דר״ך׳, אנחנו מתעקשים לבצע תמהיל קבוצתי מתאים. כך יצרנו מרחב בטוח ומשותף לכל מרכיבי החברה הישראלית, שיחד חולקים ניסיון ואתגרים חינוכיים״