מה מרגיש תלמיד ברגעים שבהם אנחנו המחנכים מציגים בפניו את תעודת ההערכה התקופתית שלו? אולי הוא מקווה שנעריך אותו כפי שהוא את עצמו, אולי הוא מתבייש ומתכונן לשטף של תיאורים שמציירים תמונה עגומה של תפקודו בכיתה, אולי הוא אדיש, הוא כבר יודע מה אנחנו עומדים להגיד והוא לא רואה איך המידע הזה יכול לחדש במשהו או לעזור לו. כך או כך, במרבית המקרים מדובר באירוע חד-צדדי, שבו אנחנו, כנציגי הצוות, מעריכים אותו – מודיעים לו מה דעתנו עליו (גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו מתארים במדויק את תמונת המציאות, גם אז המהלך הוא חד-צדדי). וכשהמהלך חד-צדדי, בלא מעט מקרים, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים האם תגובתו לדברים שלנו או להצגת התעודה, היא תגובה אמיתית, או שהיא רק מס-שפתיים כדי לסיים כבר את האירוע המביך הזה ולצאת לחופשי למקום שיש בו יותר נוחות.
יש אפשרות להכניס למפגש חלוקת התעודות מרכיב חדש, שיש באפשרותו ליצור התרחשות שונה לגמרי. לפני חלוקת התעודה, להניח תעודה ריקה, ולבקש מהתלמיד למלא אותה בעצמו. אנחנו יכולים לנסח תעודה כזו לפי נקודות שהיינו רוצים לדבר עליהן בשיחה אמיתית: מה התפקוד שלי? כמה אני משקיע מתוך מה שאני באמת מסוגל? מה הקשר שלי עם המורה? מה המטרות שלי במקצוע? מה יוכל לעזור לי? אחרי שהתלמיד ממלא בעצמו את התעודה, מדברים עליה – מה כתב, מה זה אומר, מה אפשר ללמוד מזה. ובסיום החלק הזה, מוציאים את התעודה הבית ספרית ומסתכלים על מה שכתוב בה, ומנתחים את הפער, אם קיים, בין ההערכה העצמית של התלמיד לבין הערכת הצוות. אם יש פערים בין שתי ההערכות, זה נושא מצוין לשיחה וללמידה עצמית של התלמיד דרך שיקוף המציאות החיצונית (תעודת בית-הספר). אם אין פער, יש סיכוי טוב שתתפתח שיחה אמיתית, כיוון שהתלמיד מרגיש מוערך – ששאלנו את דעתו, ושפנינו אליו כמו אל אדם מבוגר – באינטראקציה הדדית שוויונית ולא במהלך חד-צדדי. מניסיון, התלמידים מאד אוהבים מהלך כזה, והוא גם תורם לקשר שלנו איתם לטווח הארוך. מומלץ בחום!
