שנה טובה מדרך כפר

חברים יקרים,
שנה טובה ומבורכת לכל אחת ואחד מכם.

שנת הלימודים נפתחה לאחר סערה נוספת ומוצדקת בנושא התגמול הכספי למורים, ורבות דובר על כך. זה הזמן לכוון זרקור אל כל מה שאיננו תגמול כספי – אך הוא מכריע וגורלי לא פחות. המאבק הזה הרי לא שם קץ לזילות הנמשכת של מעמד המורה ומקצוע ההוראה. בשורה התחתונה, החינוך רחוק היום – אולי יותר מאי פעם – מלהיות "חינוך שמוביל חברה", בהתאמה למוטו שחרטנו על דגלנו.
 
"מערכת החינוך" (המושג האמורפי הזה) משתרכת בקושי אחרי הכשלים החברתיים החמורים והאתגרים שמונחים לפתחנו. אם נתייחס רק לחלק מהם, אזכיר את הניצול הציני של שיח הזהויות לבניית חומות בין מגזרים ותת-קבוצות בחברה, את הנרקיסיזם והאינפנטיליזציה שהרשתות הדיגיטליות מטמיעות בפרט, במיוחד במתבגרים מרקע מוחלש, תוך שיבוש הסיכוי לגבש זהות ערכית, חוסן רגשי וחוש ביקורת. נוסיף לכך את ריבוי התופעות של העדר אנושיות בסיסית, שמתבטאות בפגיעה בחסרי ישע – ילדי מעונות, ילדי זרים ופליטים, קשישים ועוד, ובחסמים שמונעים קבלה שוויונית בחברה של מתבגרים בסיכון מהמגזר הערבי. כל זה קורה כאשר הדרת ה"אחר" הולכת ומתגברת ומאפילה כבר היום על עתידנו.
 
לכל אלה ולכשלים שלא מניתי כאן אין פתרונות קסם. הם מצביעים על כך שכחברה, אנו רחוקים מאוד מלמצוא את הסיפור המארגן, את הנרטיב שממנו מרכיבי החברה דולים תחושות של קשר וחיבור למרות ההבדלים שביניהם (ראו בריטניה בימים אלה). וכאן יש לדרך כפר ולישומיה תפקיד אדיר. הדרך מציבה, ובהצלחה, את דמות האדם ואת אנושיותו, כייעוד חוצה מגזרים. כי אם חפצי חיים אנחנו, זהו צורך השעה. "דרך" זו היא שלנו, היא צמחה כאן בשדה, מלמטה, ואיננה תוצר של מיקור חוץ כזה או אחר. עם זאת, היא מתכתבת עם מגמות חינוך עולמיות. כל אשת ואיש חינוך שמאמץ את "דרך כפר" כדרכו, מקדם אותנו למימוש חזון של "חינוך מוביל חברה".
 
לא קצרה דרכנו, אך נמשיך לדבוק בה. נמשיך לומר "הנני" במענה לזעקת המשוררת "בוא המורה הדרך הורה" (כבשירה של חוה אלברשטיין). נמשיך בעקביות וביצירתיות לטפח מנהיגות חינוכית ומכוונת ייעוד. מנהיגות, שכל סביבת חינוך היא בראייתה תבנית מוקטנת של חברה עתידית מתוקנת.
 
שלכם, בתקווה ובתודה.
שנה טובה,
חיים פרי
שלהי אלול, תשפ"ב