שנה טובה מדרך כפר
שותפים ושותפות לדרך,
כשניים וחצי מליון תלמידים ותלמידות החלו את שנת הלימודים תשפ"ו כאשר לצד ההתרגשות והחגיגיות אנו לא שוכחים לרגע כי מדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת קרוב לשנתיים עם מחירים כבדים, ציפייה לחטופים והתמודדות עם שכול, פציעות וטראומה – כל זאת לצד פילוג חברתי שהולך ומעמיק ושיח ציבורי אלים.
כארגון המאמין כי חינוך הוא לא רק הדרך לשינוי אישי אלא כוח משנה מציאות, תחושת השליחות שלנו לחיזוק החברה הישראלית רק הולכת ומתעצמת. מכון חינוך דרך כפר פועל עם אלפי מחנכים ומחנכות ברחבי הארץ, ויוזם תוכניות חדשות לעבודה עם צוותי חינוך בצפון ובדרום במטרה להעניק כלים, השראה ותמיכה, ולחזק באמצעותם את החוסן והחינוך הערכי של בני הנוער. לצד זאת, אנו ממשיכים להצמיח את דור המנהיגות הבא באמצעות המכינות הקדם-צבאיות שלנו, מכינת ימין אורד ומכינה ישראלית, על מנת להעניק לנוער שחווה כל כך הרבה טלטלות שנה מעצימה של צמיחה, זהות ומשמעות.
אנו מודים לכם על השותפות לדרך, ומאחלים שנת שלום, חוסן ותקווה.
תומר סמרקנדי
המודעות הכואבת לחוסר שלמות היא הבסיס לתיקון ד"ר חיים פרי
לר"ה תשפ"ו
חברים יקרים,
ערב ראש השנה תשפ"ו. המלחמה המתמשכת מגדירה את מציאות חיינו ואמצעים טכנולוגים מותחים את גבולות האסור והמותר. "דרך כפר" שמה בראש מעייניה את דמות האדם. המחנך והתלמיד על בסיס ערכי אנוש חוצי שבטים ומגזרים. ערכים שלאורם נבנית דמות אדם.
בפתח שנה חדשה נאחל לנו ולשותפינו שנרחיב את מעגלי השפעתנו – וגם גם אם הדרך אינה קצרה, דורשת חתירה אמיצה נגד הסחף והזרם, נדבק בה.
אהרון דוד גורדון, שהגותו ודרך חייו היו לאגדה עוד בחייו, השפיע גם עלינו, וכך כתב: "האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמות, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמות, לטוב ולאור… " המודעות הכואבת לחוסר שלמות היא הבסיס לתיקון, לאפשרות להעמיד לנוכח עינינו תמונת עתיד של חברה מתוקנת, וכוחות לפעול כל יום למימושה.
שנה טובה. חיים פרי
המודעות הכואבת לחוסר שלמות היא הבסיס לתיקון ד"ר חיים פרי
שירלי ערמון, מנהלת בית הספר ׳עתיד רזיאל׳, מספרת על רגע אחד באוויר בו חששה שתסיים את חייה, ומגלה כיצד מבוגרת משמעותית אחת (במקרה הזה המורה לטיס – קלי), סייעה לה להתגבר על מכה קלה בכנף. בנוסף היא מסבירה כיצד יכולת הניווט אי שם, בין שמים לארץ, רלוונטית למנהלי בית ספר בשגרה בכלל ובתקופת מלחמה בפרט.
דברים מהרצאת טד למפגש סיום תוכנית "אבני דרך" למנהיגות חינוכית למנהלי ומנהלות תיכונים:
לפני שאני מדברת על חינוך, על משברים, על חוסן ומנהיגות – אני רוצה להתחיל במקום אחר לגמרי. גבוה. בשמיים. אקח אתכם לרגע בעבר שלי, שנת 2009, מסלול המראה בשדה תעופה קטן ליד סן פרנסיסקו. אני בעמדת הטייס ולצידי קלי המורה שלי לטיסה. אנחנו מתחילות המראה כפי שעשיתי בכל כך הרבה שיעורים באותה שנה, ואז אני עושה טעות. טעות קטנה שברגע שעושים אותה אנחנו מבינים שהכל עומד להשתבש. טעות כמו למשל כשאומרים משפט לא מוצלח בשיחה עם הורים, שבשניה שאומרים אותו מבינים שיקח המון זמן לתקן את הבלגן שהוא יגרום. הטעות שלי גורמת לכך שאנחנו ממריאות אבל במקום להמריא ממש מעל המסלול המטוס בבת אחת נוטה חזק מאוד שמאלה לכיוון של מבנים. קלי המורה שלי, מרימה את הראש מהמפות שהיתה עסוקה בהן ואומרת לי "אל תגעי בשום דבר, אני לוקחת שליטה".
קפאתי במקומי ועברתי לצפייה פסיבית לחלוטין בקלי. תוך כדי המשך ההמראה קלי משכה את ההגה בכוח לכיוון השני וממש לפנינו ניצב עמוד ענק בגובהו ואנחנו עוד רגע מתנגשות בו. עברה לי בראש המחשה: האם זהו?? עוד רגע הכל ייגמר? ואז כנף המטוס הימנית חטפה מכה מהעמוד… אבל המשכנו לטוס!! ישבתי בדממה וצפיתי בקלי שתפקדה בקור רוח ובאופן מושלם. היא
ביקשה אישור לנחות במיידי וכך עשינו. נחתנו בשלום כשכנף המטוס שבורה בקצה שלה.
ולמה אני מספרת את זה כאן, מולכם – מנהלות ומנהלים?
כי השנה – כולנו היינו שם. בקוקפיט. רק שלא הייתה לנו המורה קלי לצידנו והיינו צריכים גם לטוס, גם לנווט, גם להנחית – וגם לטפל בצוותים שלנו, בהורים ובתלמידים. להיות מנהל בית ספר בשיגרה זו משימה מורכבת – תמיד: להיות אחראי על צוות, תלמידים, תקציב, משמעת, אירועים חברתיים …וחינוך!
אבל השנה? השנה שיחקנו בליגת העל של המנהיגות.
וכדי להבין עד כמה – תנו לי פשוט להקריא לכם רשימה שהוצאתי מתוך קבוצת הווטסאפ של הקבוצה שלנו של מה שהמציאות זימנה לנו השנה: נפילת טיל ליד בית הספר. מילואים של מורים. של צוות. של המנהלים. אירועי שיא “רגילים” כמו 70 שנה לבית הספר. אירועי משמעת “רגילים” – ולא רגילים. הכנה לבגרויות – והכנה לגיוס. תמיכה בתלמידים. בתלמידות. בצוות. בעצמנו.
שיבושי תכניות, ביטולי טיולים, שינויים יומיים בלו”ז. יציאה לכיכר החטופים, יציאה לעוטף, הורים שחוששים או מתנגדים ליציאות.
הכל בצל מלחמה. אובדן של בוגרים. של תלמידים. של בני משפחה. ועדות אפיון, ועדות התמדה, ועדות פרס. מול הפיקוח, הרשות, הרשת. מסע לפולין. ערב בוגרים. מסיבת סיום. תלבושת. חרמות. אלימות. צל”חים. סמים. אובדנות. הטרדות מצד תלמידים. מצד מורים. בין תלמידים. שביתות מורים. טקסים: יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום רבין. ערב הורים. ערב הנהלה. ערב צוות. והכנה לשנה”ל הבאה. כי חייבים.
עם כל העומס הזה, חשוב לעצור לרגע ולהיזכר – אנחנו לא רק מנהלי מוסד חינוכי. אנחנו בונים קהילה. אנחנו מחזיקים יחד מרחב שבו מתקיימים זה לצד זה – יהודים וערבים, ותיקים ועולים, תלמידים עם קשיים, מצטיינים, תלמידי חינוך מיוחד או עם מורכבות נפשית, מורים מגויסים, קהילות מגוונות. בית ספר הוא לא רק מקום ללימודים. הוא מיקרו-חברה. ומה שקורה בתוכו – הוא תרגול יומיומי לחיים עצמם. וכשאנחנו מובילים את המרחב הזה – אנחנו לא רק משפיעים על ההווה. אנחנו מעצבים את החברה שאליה הילדים שלנו יגדלו. זו לא סיסמה.
כן – זו הייתה רק שנה אחת. ואנחנו עוד פה.
זה לא נס. זו מנהיגות.
וזו בדיוק התובנה שלי: המנהיגות החינוכית השנה לא הייתה רק בלתכנן נכון. היא הייתה בלהחזיק מרחב, כשאפילו את עצמי אני לא תמיד מצליחה להחזיק. היא הייתה בלראות. בלחבק ולתמוך. בלתת ביטחון – כשאני בעצמי לא ישנה בלילה.
וכאן אני חוזרת לסיפור שלי. אחרי אותה נחיתה עם קלי, הייתי בטוחה שזו הטיסה האחרונה שלי. אבל קלי – המורה – הסתכלה עליי ואמרה: “אם את לא תמריאי שוב – לא תלמדי לטוס באמת.”
וזה מה שעשינו השנה.
אחרי כל טלטלה, כל ישיבה, כל לילה בלי שינה –
בחרנו שוב להמריא. שוב לפתוח שער.
שוב להוביל – לא כי הכל ברור, אלא כי זה מה שמנהיגים עושים.
אז אם אף אחד לא אמר לכם את זה בקול:
כל הכבוד לנו. באמת.
לא על זה שהצלחנו בכל דבר – אלא על זה שלא ויתרנו.
על זה שנשארנו. שניהלנו. שהובלנו. גם עם כנף שבורה.
ובפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם: “מה המנהלים האלה עושים כל היום?”
תגידו: “אנחנו טסים. בלי טייס אוטומטי. בלי מפה ברורה. עם מטען רגשי וצי שלם על הגב.
ואיכשהו – אנחנו תמיד נוחתים.
וממריאים שוב.
הרבה מעבר להשתלמות: מנהלת ׳אורט שלומי׳ מספרת על המסע שעברה במסגרת תוכנית דר״ך הרגש
אושרת ינקו, מנהלת חטיבת אורט שלומי שפונתה בתקופת המלחמה והשתתפה בתוכנית דר״ך הרגש צפון, המציעה ליווי רגשי לצוותי חינוך, מספרת כיצד התוכנית יצרה עבורה קהילה ונתנה לה ולצוות החינוכי כלים, אותם הם מיישמים עד היום.
בתוכנית רוכשים המשתתפים כלים לליווי רגשי לצוותי חינוך, לבעלי תפקידים בבית הספר ובכפרי נוער שעוסקים בליווי צוות ובהדרכתו. בנוסף, להם לומדים כיצד להתמודד מדי יום עם האתגרים השונים.
אושרת ינקו, מנהלת חטיבת אורט שלומי שפונתה בתקופת המלחמה והשתתפה בתוכנית דר״ך הרגש צפון, המציעה ליווי רגשי לצוותי חינוך, מספרת כיצד התוכנית יצרה עבורה קהילה ונתנה לה ולצוות החינוכי כלים, אותם הם מיישמים עד היום.
בתוכנית רוכשים המשתתפים כלים לליווי רגשי לצוותי חינוך, לבעלי תפקידים בבית הספר ובכפרי נוער שעוסקים בליווי צוות ובהדרכתו. בנוסף, להם לומדים כיצד להתמודד מדי יום עם האתגרים השונים.
בתוכנית דר״ך הרגש צפון השתתפו צוותי חינוך מהצפון, מתוכם 4 מנהלות משלומי, כולל אושרת עצמה, שמדגישה את קבוצת התמיכה החברתית והרגשית ואת היתרונות במסע המשותף שעברה עם קהילת השווים.ות. ״בנוסף לתוכן שהיה מותאם לאוכלוסיית הקצה, איתה אנו עובדות, נוצר מקום של שיתוף והכלה, נוצרה קהילה״, היא מתארת את מה שחוותה ומתייחסת לנושא ההנחיה, שהייתה לדבריה מצוינת: ״המקצוענות, הזמנת אומן אורח מה׳נובה׳ וקיום פעילויות נוספות שהיו מאוד רלוונטיות לתקופת המלחמה, גרמו לי להבין שהתוכנית נותנת לי כלים שלא קיבלתי באף השתלמות אחרת״.
את הכלים שקיבלה, היא מיישמת עד היום בחייה, בבית הספר ובחדר המורים. דוגמה לכלי שהיא מתארת כמשמעותי במיוחד הוא תיאור המצב בו היא פותחת את היום בכתב, ביומן מסע אישי, כשברקע מתנגנת מוזיקת רקע נעימה. כלים נוספים הם חיבור בין המילים והצלילים של שיר נבחר למצב העכשווי, וניתוח אירוע מאתגר, תוך שילוב תיאטרון, הומור ומשחק. ״את כל מה שלמדנו בתוכנית הטמענו בבית הספר, כולל הובלת שני מפגשים לצוות דרך תוכנית גפן. זאת על מנת שהצוות שלי יחווה משהו דומה למה שאני עצמי עברתי, ושיקבל כלים פשוטים ומזמינים״, היא מסבירה.
לסיום היא מבקשת לומר כמה מילים על משמעות דרך כפר בחינוך, איך שהיא, הצוות החינוכי והתלמידים.ות חווים את העמותה: ״דרך כפר מהווה עבורנו בעיקר קהילה שמלמדת אותנו ומספקת לנו כלים. זאת על בסיס התפיסה כי בשביל לחנך נער.ה צריך את כל המכלול, ובאמצעות שפה ייעודית וחשובה״.
ברכה לשנה החדשה מבנימין גטאצו קאסה
בוגר מכינת ימין אורד למנהיגות
אושרת ינקו, מנהלת חטיבת אורט שלומי שפונתה בתקופת המלחמה והשתתפה בתוכנית דר״ך הרגש צפון, המציעה ליווי רגשי לצוותי חינוך, מספרת כיצד התוכנית יצרה עבורה קהילה ונתנה לה ולצוות החינוכי כלים, אותם הם מיישמים עד היום.
בתוכנית רוכשים המשתתפים כלים לליווי רגשי לצוותי חינוך, לבעלי תפקידים בבית הספר ובכפרי נוער שעוסקים בליווי צוות ובהדרכתו. בנוסף, להם לומדים כיצד להתמודד מדי יום עם האתגרים השונים.
איריס כהן, מנהלת מח"ט דרכא פסגות אופקים,
בראיון ליגאל גואטה בגלי צה"ל
בראיון לקראת פתיחת שנת הלימודים איריס משתפת על השפעות אירועי השבעה באוקטובר על הילדים באופקים, שעדיין מתמודדים עם תופעות כמו סיוטים, נדודי שינה וכאבי ראש ומסבירה את חשיבות תפיסת "המבוגר המשמעותי" בבית הספר.
המלחמה על התקווה – מחזירים את האומץ לחינוך
תומר סמרקנדי
שנת הלימודים תשפ"ו תיפתח בשבוע הבא, אך הצלצול הראשון לא יכסה על מציאות שבה מדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת כמעט שנתיים. זו מלחמה שמחיריה כבדים ובין היתר באים לידי ביטוי באובדן חיים, בפציעות, בטראומה, בשחיקה רגשית וגם במחירים חברתיים: פילוג הולך ומעמיק, שיח ציבורי ובין-אישי ההופך לאלים יותר, וכל זאת לצד עלייה חדה במקרי האלימות.
שנת הלימודים הקרובה חייבת להיות שנה של ריפוי, גישור ובנייה. אם נדע להציב את הדגשים הנכונים, מהמכנה המשותף ועד חיזוק החוסן האישי, מהשיח המכבד ועד הכרת האחר, נוכל לא רק לעבור את תקופת המלחמה, אלא גם לצאת ממנה כחברה מחוזקת יותר. אחרת, נמצא את עצמנו עם דור שגדל בצל מלחמה אך ללא התקווה.
טור דעה ב"זמן ישראל" עם שישה צעדים שעל קברניטי המדינה וצוותי המחנכים והמחנכות בישראל לנקוט כדי להחזיר את האופטימיות והתקווה לכיתות.
מיזם עיגול לטובה מאפשר לתרום אגורות מקניה באשראי שיעוגלו לעמותת דרך כפר ולפעילותה החינוכית
