תקנון אלטרנטיבי

טלי הראתה לי תקנון מבית הספר של בנה בן השש, שדומה יותר לספר חוקים של טירונות קשוחה במיוחד. בגדול, אסור לנשום שם. יש במסמך ירידה לרזולוציות קטנטנות, אפס מרחב תמרון ורוח של משטר פחד מרחפת על פני תהום.

אך לכמה מהתלמידים בבית הספר של הבן המקסים של טלי זה בכלל רלוונטי? אולי לעשרה אחוזים. רובם ממילא לא ינהגו באלימות או יחרגו באופן קיצוני מהכללים. מבחינת רוב-רובם המוחלט של התלמידים, התקנון המחמיר כלל אינו רלוונטי. על אף שהם והוריהם נדרשו לשנן אותו בקפדנות, הוא לא נושא אליהם שום בשורה. הוא אולי המסמך החשוב ביותר בבית הספר, אך הוא עדיין לא אומר להם דבר. הוא רק משרה פחד ואימה חסרת תוחלת.

יש דינמיקה מסוכנת של התכנסות לעבודה על פי קבוצת השוליים שמקשה עלינו, המובילה לעיסוק יתר בבניית גדרות על גבי גדרות ובניסוח חוקים על גבי חוקים כדי למנוע מאותה קבוצת שוליים "לבצע את זממה". ומה אמרנו בזה לתשעים האחוזים האחרים? האם בכלל אמרנו להם משהו? כאשר הם סיימו לקרוא, לשנן ולחתום על התקנון, האם הם למדו משהו חדש? האם הם מצאו שם משהו שקשור לחייהם באיזשהו אופן?

גם חוזרי מנכ"ל  וגם ההשתלמויות וגם השיח הציבורי, פעמים רבות מידי מתייחסים רק לשוליים. מילא, אם היתה בהם התייחסות במובן מצמיח, מטפח ומקדם, אך גם זה לרוב לא נמצא שם. באה שם לידי ביטוי רק הכוחנות המנסה לתחום אותם לתוך גדרות, מבלי לתת להם כלים ממשיים לצאת מהגדר ומבלי להתייחס במובן העמוק אל הרוב, שבכלל מצוי מחוץ לאותה גדר.

"ככל שהרמה הרוחנית של המחנך דלה יותר, כן מחווירה והולכת צורתה  המוסרית. דאגה יתרה לשקט עצמי ולנוחיות מביאים ריבוי איסורים וציוויים, המוכתבים על ידי הדאגה המדומה לטובת הילד…" אמר יאנוש קורצ'אק (בספרו כיצד לאהוב ילדים, עמ' 20).

מוטב היה לו לתקנון שיהיה אוגדן של חלומות, שאיפות, מטרות ויעדים באופק. סל של כלים פרקטיים שנוגעים למסה הרחבה. וגם בחלקים שבהם הוא נוגע לאלה שמחוץ למסה, שיעניק להם כלים להצטרף ולהשתלב, ולא כלים להתרחק ולהתבדל.

חילי טרופר / מקום בעולם, עמ' 254-255