האמונה הצרופה עושה את מאמיניה לאנשי אמונה בכל מעשיהם, כי האמונה באלוהי אמת מחייבת את מאמיניה להיות אנשי אמונה ופועלי צדק – להשלמת הצדק ומשפט אלוהים בעולמו. אמונה זו היא מרסנת את החיה שבאדם וממיתה אותה לגמרי, ונותנת לו רגש מוסרי ומצפון טהור. כל התורות הסוציאליות אינן יכולות לתת לאדם אותה מידת הצדק המוחלטת שהיא נכללת במאמר קצר לאמר: "וחֵי אחיך עמך" (ויקרא, כה לו). החיים האנושים הם חיי אחווה, שכל אחד ממנוּ מצוּוה לחיות ולהחיות, או יותר נכון – לחיות כדי להחיות את הכל בכל היכולת.

כולנו הננו פועלים ושכירים, איש איש לפי כוחותיו והכשרותיו, הגופיות והמדעיות, פועלים בשדה העבודה להנעמת החיים האנושיים, להרמת דרגת תרבותם ולהשלים התעודה האנושית שלמענה נוצרנו ובזכותה אנו קיימים: "לתקן עולם במלכות שדי", ולהשרות שלום, אמת ואהבת חסד ואמת בכל עולמנו.

הכרה זו מחייבת, שבאותה המידה שאנו נהנים בעולמנו בשכר פעולתנו, כן נמדוד לכל אלה השותפים בעבודתנו בשכר פעולתם, לכבדם, לאהבם ולהנעים את חייהם במידת חיינו אנו: "וחי אחיך עמך" – "כי טוב לו עמך", והכרה זו מחייבת גם נאמנות הפועל לבעל הבית, למלאוֹת עבודתו באמונה ודייקנות, כי לא את בעל הבית הוא עובד, אלא הוא משתתף בבניינו ויישובו של עולם, עם כל האנושיות כולה. כל נטיעה וכל נדבך שאנו מוסיפים בעולמנו אינה רכוש היחיד, אלא מתנת האלוהים לבני אדם: "לה' הארץ ומלואה תבל ויֹשבי בה" (תהלים, כד א), "והארץ נתן לבני אדם" (שם, קטו טז).

כל אדם מטבע הוויתו ולהגנת ענייניו רוצה בצדק ואמונה. כולם מודים שעולם בלא צדק, שהגדול מחברו בולע את חברו ומנצלו, הוא עולם הבל ובהלה, שסופו להיחרב במלחמת דמים אכזרית. ואלה שמביטים על העזרה סוציאלית מתוך שפורפרת של הנאת עצמם וחיים אינדבידואליים משופרים, ואלה החושבים כי העבודה הפולחנית והתשובה מכפרת על עוונות החמס והרשע שכלפי חבריהם, עלולים המה לגלות פנים במשפט שלא כהלכה, להתכסות במסווה של צדק ואמת, ולעשות את המשפט למשפח והצדק ללענה. אבל אנשי אמונה, שאמונתם נובעת מתוך הכרה וציווי עליון של: "צדק צדק תרדֹף" (דברים, טז כ), אינם יכולים להסכים לשום ויתורים ופשרות, והם דורשים צדק מצפוני מוחלט ותכוּף, שאינו נדחה מפני כל סיבה, ולא נתלה בשום תנאי, אבל כל העולם כולו וכל מקרי התבל אינם אלא פועלי צדק והשלמת צדק ומשפט אלוהי בעולמנו.

כל חיינו עלי אדמות אינם אלא שלשלת ארוכה והדוקה של משא ומתן. אין אדם זוכה ליטול לעצמו משהו מן העולם אלא אם הוא נותן לעולמו תמורה מלאה ועודפת, כל אדם נוטל לעצמו מנת מזונותיו הגופיים והשכלתו המדעית והמוסרית על מנת לתת לאחרים, ובנתינתו הוא חוזר ומקבל לעצמו, נושא ונותן ושוב נושא ונותן, וזהו כל האדם, ואלה הם חיי האדם.