חביב היה מהנערים המאתגרים ביותר בבית הספר, והשאלה איך הוא יסתדר בצבא הטרידה מאוד אותו ואותנו. חביב הוא בן יחיד לאם חד־ הורית ואין לו אחים גדולים או אב שיכלו לשתף אותו בחוויות מהצבא ולהכין אותו לשירות מניסיונם האישי. טקס ההשבעה שלו נערך ברחבת הכותל בירושלים. היה לנו ברור שלא נוותר על ההזדמנות להיות לצדו גם ברגעים האלו. התקשרנו להציע לאמו לנסוע איתנו, והיא כמובן שמחה מאוד ואמרה שהתלבטה אם להגיע, כי בגלל מצבה הרפואי היא אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית. הנסיעה לירושלים היתה חוויה כשלעצמה. נסענו יחד, שלושה מחנכים עם האמא ונציגוּת של חניכים משכבות י"א ו־י"ב. הטקס היה מרשים ביותר. התרגשנו לראות את חביב כך, בוגר, חייל במדים, מסיים תהליך מפרך ומאתגר. לחלק מהחניכים זה היה הביקור הראשון בכותל ובירושלים וההשתתפות הראשונה בטקס צבאי כלשהו. הם התרגשו לראות את החבר שלהם לבוש מדים, נשבע אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. הפגישה עם חביב לאחר הטקס היתה מטלטלת. לא היה לו מושג שנגיע. הוא הכין עצמו לכך שאיש לא יגיע והתכוון להצטרף לאחת המשפחות האחרות. כשהוא ראה את אמו ואותנו הוא התרגש מאוד, חיבק את כולם, נד בראשו בחוסר אמון. שעה ארוכה הביט בכולם וחיוך של אושר נסוך על פניו. המשמעות של "איתך לאורך כל הדרך" חילחלה בכולנו במלוא עוצמתה — חביב הרגיש שאנחנו איתו ושנמשיך להיות איתו. הוא אמנם התגייס וסיים את הלימודים אך הוא עדיין חלק מהקהילה. החניכים פגשו את מה שצופן להם העתיד וחוו את המשך הליווי שלנו גם בשלבים הבאים. ואנחנו המחנכים הרגשנו אושר וסיפוק על הזכות שנפלה בחלקנו בעיקר ברגע המיוחד שבו חביב החייל חיבק את אמא שלו

(מתוך דרוש כפר)