מפה, דרך ומנהיגות

האירוע
המיוחס לאציל הונגרי בשם אלברט סנט-גיורטי ונכתב כפואמה ע"י הולוב (1970),
התרחש במהלך אימונים צבאיים בשוויץ.

סגן צעיר של יחידה הונגרית קטנה שלח בהרים האלפים כיתת סיור אל
שממת הקרח. השלג התחיל לרדת מיד, נמשך יומיים והכיתה לא חזרה. הסגן סבל וחשש ששלח
את אנשיו אל מותם. אבל ביום השלישי הכיתה חזרה.

איפה היו? איך מצאו את דרכם חזרה?

כן, הם אמרו, היינו בטוחים שאנחנו אבודים וחיכינו לסופנו. אך אז,
אחד מאתנו מצא מפה בכיסו. הקמנו מחנה, חיכינו עד ששככה הסערה ואז בעזרת המפה
זיהינו את מקומנו והנה אנחנו כאן. הסגן שאל את המפה והעיף בה מבט בוחן וגילה
לתדהמתו שזו לא הייתה מפה של האלפים אלא של הפירנאים.

ברצוני להתבונן בסיפור הזה ולומר דרכו כמה דברים על תופעת
המנהיגות: קבוצת החיילים שבסיפור עברה מהגדרת מציאות אחת לאחרת. מהראשונה:
"אנחנו אבודים לא נותר לנו אלא לחכות לסופנו" אל השנייה: "יש לנו
מפה בעזרתה נוכל למצוא את דרכנו". המציאות לכאורה לא השתנתה, שכן בנסיבות הללו,
המפה לא הייתה שווה יותר מהנייר עליו היא מודפסת, אבל הפרשנות של המציאות השתנתה
באופן קיצוני. במקרה הזה ההבדל בין שתי תפיסות המציאות היה כהבדל בין חיים ומוות.
רוצה לומר שלאירועים שמסביבנו אין קיום לכשעצמם אלא רק בכפוף לפרשנות או למשמעות
שאנחנו נותנים להם, והמשמעות שהענקנו להם היא הקובעת את פעולתנו.

זהו בעצם תפקידם החשוב של מנהיגים: הם מעניקים את הפרשנות למציאות
ומקנים לה משמעות היכולה להפיח בנו תקווה, להניע אותנו לפעולה, ולגרום לדברים
להתרחש… מכאן שיש אפשרות שכאשר אתה אבוד, גם מפה ישנה שאיננה בהכרח מייצגת היטב
את המציאות יכולה לעזור, בתנאי שאתה מאמין בה, מתחיל לפעול, יוצר תוצאות מוחשיות,
מגלה מה קורה וזה עוזר להבין מה לעשות בצעד הבא.