נולדתי בקרית-אתא בתחילת שנות החמישים, להורים ממוצא עיראקי. בילדותי גרנו במעברה ולמדתי בבית-הספר היסודי "סוקולוב". רוב התלמידים שלמדו בבית ספר זה גרו במעברות. לאחר סיום היסודי הפנו אותי, יחד עם כל חבריי, ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, במגמת מסגרות מכאנית. הועידו אותי לצאת עם מקצוע ביד: מסגר מכאני. לא בחרתי בזה, זו היתה המלצתה של היועצת החינוכית, למרות שעברתי את מבחני הסקר בהצלחה ולמרות שהייתי טוב במקצועות העיוניים ולא רציתי להיות מסגר. מבחינת הניכור העצום שחוויתי שם, זה היה איום ונורא. בקושי סיימתי 12 שנות לימוד בבית הספר המקצועי. עם חלוף השנים הבנתי שאני מעוניין בהשכלה עיונית. אז התחלתי ללמוד במסלול לבגרות בבית ספר אקסטרני. עבדתי ב"סולל בונה" ובערב למדתי. היה קשה לצאת מוקדם בבוקר ולהגיע הביתה בלילה. אחרי שהשתחררתי מהצבא, המשכתי את לימודי הערב באותו בית-ספר אקסטרני בחיפה. בשעות היום עבדתי, כמו כל עיראקי טוב, בניהול חשבונות. תוך שנה וחצי סיימתי את הבגרות ומיד אחר-כך התחלתי את לימודי האקדמאיים באוניברסיטת חיפה. המשכתי בארצות-הברית, שם למדתי לתואר שני ושלישי. אחי, הצעיר ממני, עבר מסלול דומה, בבית-חרושת ליציקה בוולקן, לאחר מכן למד בבית-ספר אקסטרני, וסיים תואר ראשון במזרח התיכון. בן-דודי עבר איתי את אותו מסלול מהיסודי עד לאוניברסיטה והיום הוא בעל תואר שני בפילוסופיה. חברי מהשכונה למד עמי בבית-ספר מקצועי, נסע לארה"ב, והיום הוא מהנדס ובעל מפעל. עוד חברים אחרים מהשכונה עברו תהליך דומה. חלק מחברי "המנותבים", בעלי תעצומות הנפש, בטחון עצמי והערכה עצמית ביכולתם, באמת התעשתו, קראו תיגר על הניתוב ועל תפיסתה של מערכת החינוך, ואם אפשר לומר "מרדו בגורלם", למדו והצליחו. צר לי על האחרים שקיבלו את הדימוי הנחות שהמערכת הדביקה להם ורבים – אינטליגנטים, בעלי יכולת אינטלקטואלית לא מבוטלת – לא הצליחו. מישהו אחר החליט עבורם כיצד ייראה עתידם. אני השקעתי הרבה כדי להחליט בעצמי כיצד ייראה העתיד שלי. בוודאי שיש לאנשים, כמוני, תחושת סיפוק הנובעת מהצלחה בפרויקט של "כנגד כל הסיכויים". במקרה כמו שלי תחושת הסיפוק מתעצמת, משום שהמאמץ הוא גדול, אבל הייתי מוכן לוותר על המאמץ הגדול. במצב אידיאלי זה לא אמור להיות הישג, אלא דבר טבעי.