פעולת החינוך היא מפני זה, לפי עצם מהותה, אוטוריטטיבית. מטרתה היא לעולם כיבוש נפש החניך על ידי הרוח שהמחנך הוא נושאה, ובאין כיבוש זה אין פעולה חינוכית כלל. הכיבוש יכול להיות כיבוש מתוך אהבה ורצון או מתוך מתח של מלחמה, אבל לעולם הוא כיבוש…

לפיכך יש לעולם מתח הכרחי בין החינוך ובין החניך, מין מלחמה בין החומר ובין הצורה, או בין הנפש ובין הרוח. החומר "מורד" בכוח הזר הבא לטבוע בו צורה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", לא משום שהוא נושא צורה תרבותית משלו, אלא משום שהוא חומר חסר צורה תרבותית…

לפיכך, יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. בהרגשה זו כוחה האמיתי של כל תרבות חינוכית. יראת כבוד מפני ערכי תרבות, שלרכישתם עליך לשאוף בהחלט. זו המעוררת בחניך את התשוקה להגיע בעמל אל הנשגב ממנו ברגע זה, אל אשר מעל לחוויה המשעשעת בו-ברגע. זו הנוטעת בלבו את ההרגשה שאין הוא וחוויתו והערכתו הילדותית מידת הכול; שיש ערכים שהשגתם היא מידתו ושאליה עליו לשאוף. זו המקנה לו הרגשה של עולם יצירה שמעל לעולמו הילדותי, יצירת גאוני הרוח ורכוש דורות שהוא צריך להכשיר את עצמו לבוא בשעריו. יראת-כבוד  טבעית זו קיימת באמת בלב כל אדם, והיא מתגלה אף בילד; בתשוקתו לעמוד על סוד הגדולים, ללמוד דבר מה, שבו יידמה לגדולים…

יראת-הכבוד היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, לעמול בתורה ולהגות בה. כל תרבות בעוזה ואונה יצרה ערכים כאלה, שנעשו עניין ללימוד שקדני במשך דורות לגדולים ולקטנים. את כתבי הקודש, הומרוס, שיקספיר, גיתה, שילר ועוד למדו ושיננו, חקרו והפכו בהם…