| 22.11.2012 | 12:47

"אני הולך ללמוד למבחן באזרחות," הצהיר הבן יקיר לי, תלמיד כתה יב', ונעלם אל מרחבי חדרו, מתעלם מהמבט החושד ששלחתי לעברו. השעה היתה חמש אחר הצהריים. צבע אדום זעק מכל רשתות התקשורת, חצי מדינה ישבה במקלטים, רבים מבני המשפחה והחברים קיבלו צו שמונה, והוא הולך לעשות עבודה באזרחות. בימים רגילים זה מעורר תמיהה. בימים כאלה זה נראה הזוי.

הלכתי אחריו. "רגע, המורה שלכם בכלל הגיע היום?", שאלתי. למיטב ידיעתי, המורה לאזרחות קיבל צו שמונה ובכלל לא נמצא בבית הספר, מה שרק הגביר את חשדי.

"הוא קיבל כמה שעות חופש כדי לבוא וללמד אותנו."

"ועל מה דיברתם בשיעור?".

"כמעט לא דיברנו על חומר הלימודים, הוא דיבר אתנו על מה שקורה עכשיו, ואז הכין אותנו למבחן, בגלל זה הוא חזר. אם הוא חשב שחשוב מספיק להגיע באמצע מלחמה לשיעור, גם אני עושה את מה שאני צריך לעשות עכשיו, וזה ללמוד."    

כך, בהינף דוגמא אישית קטנה אחת, נוצרה אצל בני חוויה חינוכית מכוננת, שתלווה אותו זמן רב.

היו לו גם חוויות מכוננות אחרות בחייו. לפני שמונה שנים, כשהוא עלה לכיתה ד', חזרנו ארצה לאחר כמה שנות בשליחות בארה"ב. ביום הראשון ללימודים, הוא חזר מבית הספר והודיע לי: "אמא, את יודעת שפה מותר לאחר לכיתה? אה, כן, ומותר גם לצעוק." כששאלתי למקורה של התובנה המשמעותית הזאת, הוא הסביר בפשטות של ילד: "המורה הגיעה לכיתה רבע שעה אחרי הצלצול, ואז היא צעקה עלינו כי לא כולם ישבו במקומות שלהם." החוויה הזו, שהיתה שונה מאד ממה שהיה רגיל אליו בחו"ל, תפסה מיד את תשומת ליבו.  

כי לפני הכל, הם מתבוננים בנו. עוד לפני מערך השיעור המעולה שהכנו, תכנית הלימודים המושלמת שבנינו ודרכי ההוראה-למידה המתוכננים ששקדנו עליהם, הילדים שלנו רואים אותנו. הם רואים כיצד אנו מתלבשים. הם שומעים את טון הדיבור שלנו. הם מבחינים בתנועות הידיים, במסר המסתתר מאחורי המבט שאנו שולחים בהם. הם קולטים את ההתייחסות שלנו לסביבה, להגיינה, לעמידה בלוחות זמנים. מכל זה הם מסיקים מסקנות הקשורות ליחסים בין-אישיים, לכבוד והערכה, לסדרי עדיפויות – לכל הערכים שאמורים להיות תמרורי ההתנהגות שלנו בחיי היום-יום, וכל זה עוד בטרם פתחנו את הפה ואמרנו 'שלום כתה א'.

חינוך הוא מקצוע המורכב בראש ובראשונה מערכים. הערכים נמצאים שם, בין אם הם חלק רשמי מהסילבוס או לא. אני זוכרת את השיעור הראשון שלימדתי. כמעט שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי תיכון כתלמידה, חזרתי כמורה. נכנסתי לבית ספר באחת הערים במרכז הארץ, ונראה כאילו דבר לא השתנה. הצבע על הקירות היה דהוי, פה ושם מתקלף. חלק מהכסאות היו שבורים, כמה מהם התנדנדו. השולחנות היו מקושקשים. פח אשפה קטן ומלוכלך עמד בפינת הכיתה. כמה מהבנות לבשו גופיות, כמה מהבנים הגיעו בכפכפים. תלמידי כתה יא' ישבו והתבוננו בי בעיניים סקרניות. עשינו סבב היכרות והצגתי את עצמי. כשאחד התלמידים שאל בטון רציני: "מה, את דוקטור לביולוגיה? אז מה את עושה כאן?" הבנתי שהמסר שהמערכת מעבירה אליו הפכה לחלק מתפיסת עולמו: הוא וחבריו לא ראויים למורים כמוני. את החודשים שאחרי כן בילינו בעיקר בבניית האמון שלהם בכך שהם ראויים אף ליותר. זה היה הרבה יותר חשוב מללמוד עוד פרט על מנגנון הפתיחה והסגירה של הפיוניות בצמחים.

גם אם הוא לעולם לא יידע להבחין בין דמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה רשמית, שני מושגים שהוא שקד עליהם ערב שלם ושלא בטוח עד כמה ישמשו אותו אחרי המבחן, המורה לאזרחות של בני כבר לימד אותו שיעור חשוב יותר: משמעותן של אחריות, מחויבות ומסירות. את הערכים האלה, הוא ייקח לחיים.