אני האמא

אני, עובדת בכפר נוער, אחת מהצוות.

אני בעוד כמה שנים יכולה להיות האמא הזאת שמגיעה לראיון עם הבן שלה אצלכם. כי במסע החיים שלנו יש מהמורות. ויש ימים שאני לא בטוחה שנצליח מספיק. בימים אחרים – אני בטוחה שיהיה בסדר.

אני, יכולה בעוד כמה שנים להיות האמא שאתם לפעמים שופטים, לפעמים מזלזלים.

אני האמא שקוראים לה לשיחה בבית ספר כי הבן שלה מפריע, כי לפעמים הוא גם פוגע באחרים. אני האמא שמרגישה את המבטים החצי שופטים וחצי מרחמים של הצוות.

אני האמא שכשנפגשים ההורים-  מנסה להשפיל מבט ולהוריד טון דיבור כדי לא למשוך תשומת לב. כי אני האמא שחוששת שאימהות אחרות יתלוננו נגדה.

אני האמא שמנסה. מנסה . מנסה. בכל נפשה, בכל יכולתה, להיות סבלנית. לאהוב. להאמין, לכבד. ואני גם האמא שלפעמים נשברת, בוכה, מיואשת, צועקת. אני גם האמא שאומרת לפעמים מילים שראוי היה שלא יאמרו. כן. אני.

אני האמא שלפעמים הלב שלה נשבר. בעיקר, כשאני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע ללב של הילד, לראש שלו, לעזור לו להפנים. כשאני מרגישה שהוא מרוחק, שהוא בונה לו עולם משלו.

ואני גם האמא שלפעמים המבט מלא האהבה, האמון והביטחון של הילד גורם לה להרגיש בראש העולם.

אני האמא שמגיעה לשיחה עם המורה/ היועצת / המנהלת ורוצה כל כך שידעו את כל זה. שיאמינו שניסיתי, שניסינו. אבל לא מעיזה להגיד כדי לא להישמע מתגוננת.

אני האמא שכל פעם מחדש בשיחות האלו רוצה לצעוק את הכאב אבל הופכת להיות הכי נחמדה בעולם כדי שכך יזכרו אותי אנשי המקצוע.

אני האמא שמחניקה בלב את הביקורת על טעויות שגם אחרים (לפעמים – הצוות) עושים כדי שאהיה "אמא משתפת פעולה". והאמא הזאת, שאומרת כל הזמן במקום הכעס והתסכול והכאב המון מחמאות לצוות כי זה מה שטוב לילד. ואני מה?

אני האמא שמנסה ומנסה ולפעמים מצליחה ולפעמים לא.

לפעמים השדים שיש בלב של הילד שלי גדולים ממני ומנצחים. ואני האמא שמרגישה כל כך חשופה בכישלון שלה. כי את הכישלון כולם רואים. הוא צועק, הוא עושה שטויות, הוא פוגע. את ההצלחות רואים כמובן מאליו. אולי כי הילדים האחרים סוחבים פחות שדים.

אני האמא שדומעת כל פעם מחדש כששומעת מחמאה על הילד. אפילו קטנה. כי אני – האמא הזאת, שמתמלאת בהכרת הטוב כשגם אחרים מצליחים לראות את הטוב שיש בילד הקסום הזה. שבאמת, אבל באמת הוא קסום.

אני האמא, מצד שני, שכשמבקשים ממנה להגיד משהו טוב על הילד שלה (מכירים את הסבבים האלו שעושים אנשי המקצוע?) הלב שלה מתכווץ. כי איך אכניס את כל הטוב שיש בו למילה שתהיה מספיק חזקה. וגם כי אני יודעת שחלק מהאימהות האחרות או האבות ואולי גם המורה מגחכים בליבם.

אני אמא שרואה את הילד שלה יכול, חכם, אבל לא. לא לומד.  והלב נשבר מהמחשבה מה הוא חושב על עצמו.

אני האמא שלפעמים מקווה שאיש המקצוע שיפגוש את הילד ויגיד – "יש לו בטחון עצמי נמוך" –  ידע – שבאמת. אבל באמת ניסיתי. לשלב בין רצון לקדם את הילד ובין לקבל אותו כמו שהוא.

וגם אתם – אני האמא שיכולה לעמוד ממש מולכם, מבויישת, רואה את המבטים, השופטים, המבקרים, הלא מבינים. איך יכול להיות- מה היא עשתה? איפה טעתה?… והלב נהיה קטן קטן..

אני האמא שלפעמים הילד שלה משקר. כן – משקר. ההפך מאמת. לא מודה. לא משתף פעולה. והלב של האמא נקרע כי אני רוצה שידע שהוא יכול להגיד לי אמת. והוא לא. ורק אלוהים יודע למה.

ואני האמא שבגלל זה, נושאת עצב גדול כי אני רוצה לעזור לו לתקן טעויות שלו אבל גם רוצה שירגיש שאני מאמינה לו ולפעמים זה סותר. ואז אני אמא שלא יודעת מה לעשות.

אבל אני האמא שאין לכם מושג כמה מאמצים עשיתי כדי לשנות את המצב, כדי להתמודד. כמה דמעות ירדו בדרך.

ואני האמא שיודעת, בוודאות, שהבן שלי הוא הרבה יותר טוב מאשר "בעיה". הרבה.

אני האמא שמחזיקה המון חרדה בלב. המון. והמון תקווה. אני אמא של רכבת הרים.

ואולי אני האמא שיושבת מולכם?

וכמה חשופה אני ארגיש שם. מספרת על החיים שלנו, על החיים שלו. חשופה לשאלות של כולם. שבאות מרצון טוב. אני בטוחה. אבל חושפים אותי בכישלוני. בהזדקקות שלי ושל המשפחה שלי לעזרה. והרגעים של הזלזול – כשאתם מנסים לייעץ לי – ואני מרגישה. הו, כמה מרגישה, את הביקורת המוסוות. ההתנשאות אפילו. כי אתם אולי מצליחים עם הבן שלי יותר ממני.

אבל זה באמת הופך אותי לאמא לא טובה?

הלוואי וקודמכם במהלך חיינו, וגם אתם הייתם מצליחים לעזור לי להרגיש בחזרה אמא טובה. כמה זה היה עוזר לי. כמה זה היה עוזר לילד שלי.

אבל, אני האמא שאתם "יורדים" עליה, שאתם מאשימים אותה, שאתם אומרים. בלב או בקול – אם הילד יצא כך – אז מה אפשר לחשוב על האמא.

אבל מה אתם יודעים על השדים שבלב?

כל זה הופך אותי לאני, אני האמא הזאת. בדיוק.