כשמסתכלים על הנער כמכלול – החיים של כולנו משתנים. אביא להלן דוגמה. בשעת אחר הצהריים הגעתי לביקור בכפר נוער. יום שגרתי, באזור קסום: מדשאות, פינות חי, פנימיות והרבה בתים עם גגות אדומים. אבל מאחורי הפנים המחייכות של תלמידי הכפר מסתתר סיפור. למעשה, סדרה של סיפורים אנושיים, שהם גם הסיפור שלנו. הפנים המחייכות מסתירות הרבה שאלות, ובעיקר חוסר אמון. בי, בכם, בכולנו. רק הצוות החינוכי של הכפר מהווה עבורם קרן אור, "המחנך נתן לי את הלב שלו", אמר לי אחד הנערים.
אז ישבנו יחד במועדון, 40-30 צעירים. פנים, וצבעים, ושמות חצי ישראליים. ולכולם עיניים עמוקות, מזמינות, מספרות ומאשימות – את כולנו. ופתאום הבנתי! בעוד כחודש, לכשתסתיים בחינת הבגרות האחרונה, החברים יחזרו לשכונה. ושם, בבוקר הראשון שאחרי, הם יכולים לחרוץ את גורלם. הסתכלתי סביבי, ודמעתי. הם לא מבינים מה מצפה להם, חשבתי. אבל אז החלה בתוכי סוג של התמודדות. קול אחד אמר, בהגיון רב: זה לא תפקידך; משרד החינוך לא אחראי על מה שקורה יום אחרי סיום י"ב, ואפילו עלו בי קולות כמו: מה זה שיגעון הגדלות שקפץ עליך? אבל הקול החזק, העמוק, הבוקע רקיעי שמים זעק: מחנכים מסביב לשעון.
פניתי אליהם ואמרתי: בעוד כחודש יגיעו השבועיים החשובים בחייכם. תחזרו לשכונה, לבלוק, תתעוררו ב-12:00 ותקבלו טלפון מהחבר'ה. אלה שלא סיימו מסגרת חינוכית, אלה שמסתובבים בשכונה יומם וליל בחוסר מעש. חלק מהם כבר צברו תיקים במשטרה, אחרים, אובדי דרך, חסרי מנוח המבקשים לעצמם מהות ומשמעות. הם יפנו אליכם ויזמינו אתכם לבלות, לשתות, לעשן או סתם להעביר את הזמן. ואתם תצטרכו להחליט עם מי אתם הולכים. איתם או עם רוח הכפר. ההחלטה הזאת תשפיע על דמותו של בן הזוג, על השירות הצבאי, על עיסוקכם בעתיד, על שכונת מגוריכם. ברגע אחד תצטרכו להחליט אם אתם חוזרים אחורה או ממשיכים קדימה.
הבטתי בפניהם. ראיתי דמעות, ורעד קל. בנים ובנות כאחד השפילו מבט והתכנסו פנימה. הרגשתי כאילו חדרנו אל תוככי נשמתם, כאילו נגענו בפצע שהחל להגליד. הרגשתי שהכאבתי, אבל לא יכולתי לעצור. כי זה היה רגע שבו האמת הייתה במרכז החדר. רגע שממנו לא היה לאן לברוח.
אתם יודעים, המשכתי, את סיפור יוסף ואשת פוטיפר למדתם. מה מנע מיוסף לחטוא? מדוע השאיר את בגדו וברח? חכמים מסבירים: "דמות דיוקנו של אבא נראתה לו". המשמעות היא פשוטה: לרגע אחד יוסף עצם את העיניים וראה את אבא. לא באופן מוחשי. לא תמונה, אבל את הרוח של אבא, את הערכים של בית אבא. החינוך של אבא היה דבר מוחשי. הוא ליווה אותו ברגעים אפלים ומנע ממנו ליפול לבאר שחת. כעת נשאלת השאלה האם אנחנו, המחנכים שלכם בכפר הנוער, נלווה אתכם ביום הראשון של אחרי בחינת הבגרות האחרונה? האם כשתעצמו את העיניים תראו את המורים והמורות, את המדריכים, את כל אלה שליוו אתכם במשך שלוש וארבע שנים?
(שי פירון, באגרת למנהיגי ומנהיגות חינוך, יוני 2013)