שבת בגונדר- יומן מסע

גונדר, אתיופיה. חשוון, תשע”ב. אוקטובר 2012.

קהילת שי”א (שארית יהודי אתיופיה), המכונה בישראל גם בשם הגנאי – פלאסמורה.

השבוע נתבשרנו על 240 עולים נוספים שהגיעו ארצה. עם העולים החדשים הללו הייתה לנו הזכות לבלות איתם את השבת האחרונה בגונדר, במתחם המנוהל בשלוש השנים האחרונות ע”י הסוכנות היהודית. מקובל לחשוב על המקום כמחנה בו מתגוררות משפחות הממתינות לעליה, אך המתחם כולל בית כנסת, חדר אוכל וכיתות לימוד, ובמרחק מה גם בית ספר, בו לומדים כיום כ-500 מילדי הקהילה.

המשפחות גרות בשכירות בבתי בוץ ברחבי גונדר. בתים של חדר אחד, בגודל של 8-10 מ”ר, מסודר ביעילות רבה להפליא, ובפינתו תיקים מוכנים “כי כל יום יכול להיות שנעלה לארץ ישראל”. על הקירות מתנוססים דגלוני ישראל ותמונות של קרובי משפחה אשר זכו כבר לעלות. הפער העצום בין הפשטות והעוני לכאורה, לבין העושר התרבותי, הכבוד והכנסת האורחים הלבבית לה זכינו, רומז במעט על הפערים שעוד נצטרך לגשר עליהם בתהליך הקליטה ובפרשנות השונה של המציאות.

ביקרנו בבית הספר של הקהילה שעתיד להיסגר בשנה הבאה ולעבור כמתנה של הקהילה לילדי גונדר. יום הלימודים מתחיל בתפילה ואחריה שעתיים ראשונות של עברית ויהדות, אחריהן ממשיך היום כמו כל בי”ס רגיל, בניהול מקומי ובפיקוח משרד החינוך האתיופי.

ניצלנו את השהות שלנו בגונדר לטובת לימוד וליבון סוגיות משמעותיות עם הנערים והנערות, המשפחות וצוות המתנדבות מטעם הסוכנות היהודית: את המפגש הראשון ייחדנו למשימה המשותפת של הכנת האחים לשיבה הביתה לזרוע זרעים של תחושת שייכות לחברה הישראלית. איך עושים את זה עוד בגונדר? המשימה מתחדדת אל מול תחושת הניכור שיחוו לאחר העלייה. חלק מחוויה זו הוא נחלתו של כל עולה חדש באשר הוא, והוא בלתי נמנע, אך חלק נוסף שלה קשור לדעות קדומות והתנהלות הדרושה תיקון בממסד ובחברה.

תפילות השבת במתחם מרגשות ונאמרות באמהרית ובעברית. הנשים כולן לבושות לבן והגברים עטופי טליתות, הנארגות במקום בשיטה המסורתית במלאכתם של היהודים באתיופיה, שהרי תקופות ארוכות נאסר עליהם להיות בעלי אדמות כך שאימצו מקצועות של אריגה, נפחות וקדרות – מקצועות הנחשבים בזויים באתיופיה. עם הוצאת ספר התורה ההתרגשות גדולה וצהלולים נשמעים מעזרת הנשים. בקריאת התורה תוסר המחיצה על מנת לאפשר לכולם להשתתף בחוויה.

לאחר התפילה התארחנו בבית של משפחה הממתינה לעלייה 7 שנים והייתה בין העולים ביום שני האחרון. ישבנו לשוחח עם אב המשפחה, עם האם ועם שני הילדים הגדולים: גטאצ’ו, בן 17, וטורועלם בת ה-15 – שניהם מדברים עברית ברמה סבירה לשיחה, רוצים מאוד לעלות לארץ, להשתלב ולהצליח לעזור למשפחה. יודעים שקשה, בני משפחה הנמצאים בארץ משתפים בקשיים. אך עדיין החלום שלם והם רוצים להגיע לארץ ציון וירושלים.

במפגש השני עם המתנדבות, עסקנו בשאלת ההכנה לחיים בישראל – תמונת עתיד אופטימית או ריאלית? מספרים הכל או רק את הטוב?…הסכמנו שחשוב להשאיר מקום לחלום, אך יש לעגן אותו בתמונת עתיד ריאלית ביחס לקשיים הצפויים. תרגלנו גם משפטים שנכון לומר, ולאחר מכן העברנו פעילות לבני הנוער ע”פ אותם העקרונות. החניכים התעמתו עם משפטים שנאמרים ע”י העולים בארץ: “בישראל כבר אין כבוד”, “בישראל אין חברים” וכו’. הם בהחלט מבינים לאן הם באים. מבחינתם, הם בעצם שבים הביתה אחרי הרבה שנים של ציפייה חרישית, המתנה מורטת עצבים, דחייה ושוב המתנה. זה לא קל, זה בהחלט מורכב, אך הם לא מסכימים לוותר על החלום. הם חוששים ובכל זאת בוחרים להתענג על הציפייה ועל המחשבה ש”עוד מעט, עוד קצת, מאמץ אחרון לפני ירושלים” ואחריו מתחיל סרגל המאמץ בירושלים…

גטאצ’ו וטורועלם עתידים להשתלב במערכת החינוך בישראל, אולי באחת מקהילות החינוך השותפות ב’דרך כפר’, והמשפחה תיקלט במרכז קליטה ולאחר מכן בשכונה.

ואנחנו נשאל את עצמנו מה עוד אפשר לעשות על מנת ששניהם, עם כל חבריהם, יממשו את החלום בצורה הטובה ביותר ובזכותם גם אנו נזכה לחברה ישראלית טובה יותר, כזו היודעת להתברך בבואם של האחים השווים.