הכלל והיחיד / הכוזרי, ריה"ל

והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה, יסתפק בתיקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתיקון חומותיהם – אדם כזה הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת, ואילו האיש המשתתף עם הציבור הוצאתו מועטת ובטחונו מרובה – כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו. וכך תעמוד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה, וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת, והכל לפי החוק ומתוך הסכמה. כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק: השתתפות החלק בכל ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת, מחובתו לעבוד למען תיקון הציבור שהוא חלק ממנו, ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל ובעיקר לנפשו. כי היחיד בקרב הציבור הוא כאיבר יחיד בכללות הגוף. שכן אילו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו, היה הגוף כלה והזרוע כלה עימו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המוות למען הצלת הכלל, אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל, למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו.