אין מחשבתו של הילד פחותה, או דלה, או גרועה ממחשבתו של המבוגר, אלא שאחרת היא. במחשבתנו התמונות דהויות וממורטטות, הרגשות עמומים, מאובקים.

הילד חושב ברגשותיו ולא בשכלו. על כן, כה קשה המגע-משא עם הילדים, ואין לך אומנות קשה מהשיחה אתם.

…לאסוף את הילדים, להתאונן באוזניהם או לגנותם, ולסחוט מהם החלטה – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לנאום, לרגש ולבחור אחדים, כדי שיטלו על עצמם את החובה והאחריות – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לומר כי אין בכוחך לפתור את השאלה, ועל כן יחשבו נא הם וימציאו משהו, כדי שהכל ישתפר – אין זו ישיבה.

שאון, מהומה, הצבעה ובלבד להיפטר מהעניין – פארודיה של ישיבה.

נאומים תכופים וישיבות תכופות משגירים סוג זה של סוגסטיה קבוצתית…

הישיבה חייבת להיות עניינית, הערות הילדים יישמעו בתשומת לב וביושר – ללא כל צביעות ולחץ – וההחלטה תידחה עד שיכין המחנך תוכנית פעולה. אם אין המחנך  יודע, או שאינו יכול או שאינו רוצה, זכותם של הילדים להיות לא-יודעים, לא-יכולים, לא-רוצים.

…חייב אדם לעמול קשה עד שיגיע לכושר המגע-וההבנה עם הילדים. אין זכות זו ניתנת מעצמה!הילד חייב לדעת, כי מותר לו לבקש בכנות את רשות הדיבור וגם כדאי, כי לא יעורר כעס וטינה, כי יבינו אותו. יתירה מזו, חייב הוא להיות בטוח, כי לא ישימוהו חבריון לצחוק ולא יחשידוהו ברצון למצוא חן.

[…] מכל מקום, הישיבות מעוררות את המצפון הקיבוצי של החבורה, מחזקות את תחושת האחריות המשותפת, מותירות עקבות. אלא שחייבים אנו לנהוג בהן בזהירות.