מטרתו העיקרית, 'הדומיננטית', של הוראת התנ"ך בבתי ספרנו היא, איפוא, השפעתו החינוכית על התלמידים. מטרה זו מצדיקה את המקום החשוב שהוקצה ללימוד זה בתוכנית הלימודים שלו, כי היא מוציאה את התנ"ך מכלל אובייקט לידיעה, מכלל 'חומר לימוד' גרידא שעל בית הספר להקנותו לתלמידים ומעלה אותו לדרגת כוח פונקציונלי, לגורם חינוכי, אשר תפקידו לעצב את דמותם הרוחנית של החניכים, לנטוע בלבם את מוסר היהדות, את השאיפה לצדק חברתי, את אהבת העם ואת ההערצה לאידיאליו ולגיבוריו, ולעורר בהם התפעלות רליגיוזית ועריגה אל-על, אל הטוב ואל הקדושה העליונה – רגשות שחיי החולין הסואנים של זמננו נוטלים אותם מנפש בן דורנו ועושים אותם יבשה כחרס. זה כוחו של 'ספר הספרים' וזוהי הברכה הצפונה בו לחינוך הנוער שלנו. ועל כן שומה עלינו לשאוף גם לכך, שספר התנ"ך לא ישמש רק 'ספר לימוד' בידי התלמיד, שלאחר שלמד בו מה שהוטל עליו הוא מניחו הצדה ושוב אינו חוזר אליו, אלא ייהפך לספרו החביב שאינו מניחו ואינו שוכחו אף לאחר שירד מעל ספסל התלמידים והוא שב ופונה אליו ברצון בכל עת מצוא.