יש וטרדות היום מכריחות אותנו לא לחיות את חיינו, להיגרר אחרי אחרים ולחקות אחרים, אולם החג נוצר כדי להשיבנו אל עצמנו.

ובשעה שאנו באים לקבוע את צורת חגינו, אל נתכחש לאמת שבחווייתנו, כי זיוף של חג – האם יש זיוף גדול ממנו?

הטון השליט במנגינת חיינו הנוצרים בארץ – היא השיבה למולדת, לטבע, לעבודת האדמה ולכל עבודה יוצרת. היחיד, וגם יחידים רבים מבינינו, יכולים להיות משועבדים למכונה, מנותקים מכל עבודה יוצרת וכפותים לעבודה הזרה להם ולרוחם, אולם כציבור שלם אין אנו משועבדים.

ואם אנו קובעים לחגינו תכנית, המדברת בעיקר על שעבוד למכונה ועל הפרולטריון העירוני המנותק מהכפר ומהטבע ומעבודה חופשית, הרי אנו מזייפים את אמת חיינו.

וגם זה: ציבור הפועלים בארץ – זר לו הלך הרוח של אנשים, שכיום אין להם מה לאבד. כל הפקרות, כל 'יחֵפוּת' היא ממנו והלאה. גם במשטר זה הוא בעל נכסים – נכסי משק, נכסי אירגון ותרבות. הוא נושא גם באחריות לגורל המדיני של עמו. ולכן, את הרגשותינו הסוציאליסטיות אין לבטא לא על ידי שירת מיואשים ולא על ידי אנקת מסכנים.

וטעמו של חג בין-לאומי הוא לא בצירוף נושאים מכל העמים והארצות. אם נתעמק בהווייתנו ונעלה את העיקר שבה – ממילא יהיה לעיקר זה ערך אנושי ובין-לאומי.