הגעגועים לחג גדלים עם עליית תוכן החיים, כי חיים עשירים צמאים יותר מאשר חיים עניים להתקשרות בביטוי מַקיף, בסמל. […]

לא, אין להעלות על הדעת, כי נחיה בלי חג, בלי קשר סמלי עם העולם ועם ההיסטוריה. ויהיו חגינו רחוקים משלימות – עם עליית דרגת התרבות והידיעה וגיבוש תורות החיים ימָצא גם הסמל המחודש.

אולם איך יוָצר הסמל המחודש? גם על ידי שאיבה מהעבר. כי אם יש חשיבות לעבר של אדם יחיד, על אחת כמה וכמה – למהלך החיים של עם שלם. ולא יעלה על הדעת לוותר על מורשת החג שבעבר, על כל החיוני והנצחי והמדבר ללב שיש בה, כמו שלא יעלה על הדעת לוותר על ספרות העבר ועל אמנות העבר.

והפחד מפני הקלריקליזם? – כאילו יש אמצעי בטוח יותר נגד שלטונו מאשר תסיסה נפשית, רצון להעלות את החיים ושאיבה מכל מקורות הרוח.

וקשה לתאר כי יכולים ליצור חברה וחיי חברה בלי סמלים אחידים ושהיחיד בעצמו ובכוחותיו הוא, בלי עזרת הסמל המקודש, יכול להרים את צער חייו ואת שמחת חייו.

כמו שהננו מכינים להם כמה יסודות ראשוניים של החיים – מולדת, קרקע, שפה – כך הוטל עלינו לבקש למענם את דמות החג והסמל.