מאת: עדיאל בר-שלום, מנהל כפר הנוער מרחבים נוה-עמיאל
"עננו העונה בעת רחמים עננו"
הקול הנעים, התמים והטהור שלו שיתק אותי באחת.
מי כמו הנער הזה מבין ויודע עד כמה עת רחמים היא זו, ועד כמה אנחנו זקוקים שיענה לנו היושב במרומים.
היה משהו שם, ברגע הזה בתפילת הנעילה- שנצרב עמוק, ולא יישכח.
חבורה של נשמות גדולות, עומדים יחד מול ארון הקודש וזועקים יחד "ד' הוא האלוקים".
כן, מדובר בדיוק באותם נערים. אותם שבמרוצת היום-יום נראים מעט אחרת, ועוטפים עצמם בשכבות רבות של ריחוק, של חוסר אמון, של עלבון, של יאוש טוטאלי ושל חוסר חיבור בסיסי לעצמם, לזהותם, לשרשיהם ולמשפחתם.
אלו אותם הנערים שטרם התפנו לחלום את חלומם, להביט לפנים, ולצעוד בבטחה אל עבר עתידם- שעומד תלוי וממתין לבחירתם…
אלו אותם הנערים שחשבנו שלא יודעים מהו כבוד בית הכנסת, מהי כבוד תורה ומה כוחה של תפילה.
אלו אותם הנערים. אותם- שלבשו לבן, התענו, התפללו ופייטו- בנעימות, בתום ובאמונה גדולה.
היה זה יום הכיפורים המשמעותי בחיי.
הייתי זקוק ליום הזה כדי לראות במו עיניי את הנשמות – כמו מזנקות החוצה ומבקשות לזעוק זעקתן האמיתית והזכה.
"קול דממה דקה יישמע"- הקול הפנימי הזה, שכ"כ מורגל להסתתר ולהיחבא ביומיום הטעון ועמוס הטרדות שלהם.
הקול נשמע, ופרץ את שערי ליבנו. ופרץ שערי שמים. אין לי ספק בכך.
אשריי שזכיתי לעמוד במחיצתם ביום הכיפורים. מכל מלמדיי השכלתי ונבניתי, ומתלמידיי-בניי יותר מכולם
