הוא כבר לא לונק

שמאי גלנדר – מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

מתוך: "מיטב הכזב – 90 למזרע"

פעם, עוד לפני שנים לא רבות, היה הקיבוץ מלא בצלילים של שמות אחרים. כי כמעט כל הכינויים של הוותיקים הסתיימו בסיומת הפולנית "אֶק".

וכך היה אברהם אומק.

ועוד אברהם היה טושק.

יששכר היה איז'ק.

יאיר היה יוּרק.

דב היה בנק .

זאב היה וילק.

משה היה מונייק.

מרדכי היה מייטק.

שמשון היה שימעק.

יהודה היה יולק.

וכן הלאה.

ואהרן השובב היה נעמד לפעמים בחצר וצועק: "אֶק!" וכמעט כל החברים היו מסתובבים ושואלים: מה.

אבל מעטים ידעו שגם אליעזר ספיר לא תמיד היה אליעזר. הוא היה לוֹנק. ולא סתם לונק, אלא לונק ששמו הולך לפניו. כי הוא היה מדריך בתנועה עוד בפולניה. כן כן. והיו לו חניכים שהעריצו אותו וראו בו סמל ומודל לחיקוי.

אבל יום אחד, זמן קצר לאחר שלונק עלה ארצה, הוא החליט לסלק מעצמו את כל השרידים של הפולניוּת שלו, ואת כל הסממנים הגלותיים, ולהיות ארץ-ישראלי לכל דבר. הוא החליט, ומייד פרסם ברבים:

מהיום והלאה אני לא לונק.

ומי שיקרא לי לונק – אני לא אענה לו.

אבל למחרת נסע אליעזר החדש לתל-אביב והלך לו ברחובות בהליכה ארץ-ישראלית והרגיש שהוא ממש כבר לא נראה כמו פולני, והנה בא לקראתו אחד מן החניכים שלו לשעבר, שממש באותו יום ירד מן האונייה ולא שמע חדשות ולא ידע שלונק הוא כבר אליעזר.

בדמעות של גיל רץ החניך הזה אל אליעזר, מוכן לחבקו ולנשקו.

"לונק!" קרא הבחור, והדמעות חונקות את עיניו.

אבל גיבורנו המשיך ללכת כאילו לא כלום.

"לונק!", קרא העולה החדש במשנה תוקף. וכבר כל העוברים והשבים נעצרו לראות מה קורה, כי הרגישו שיש פה איזו דרמה. אבל אליעזר המשיך ללכת כאילו לא כלום.

כי הוא כבר לא לונק.

והבחור לא זכה לחבק את לונק. עד היום הזה.