ארכיונים: knowledgeitems

"האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה,

ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות;

ויש אומרים: אף להשיטו במים;

רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות.

ליסטות עולה על דעתך? אלא, כאילו מלמדו ליסטות…"

נולדתי בקרית-אתא בתחילת שנות החמישים, להורים ממוצא עיראקי. בילדותי גרנו במעברה ולמדתי בבית-הספר היסודי "סוקולוב". רוב התלמידים שלמדו בבית ספר זה גרו במעברות. לאחר סיום היסודי הפנו אותי, יחד עם כל חבריי, ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, במגמת מסגרות מכאנית. הועידו אותי לצאת עם מקצוע ביד: מסגר מכאני. לא בחרתי בזה, זו היתה המלצתה של היועצת החינוכית, למרות שעברתי את מבחני הסקר בהצלחה ולמרות שהייתי טוב במקצועות העיוניים ולא רציתי להיות מסגר. מבחינת הניכור העצום שחוויתי שם, זה היה איום ונורא. בקושי סיימתי 12 שנות לימוד בבית הספר המקצועי. עם חלוף השנים הבנתי שאני מעוניין בהשכלה עיונית. אז התחלתי ללמוד במסלול לבגרות בבית ספר אקסטרני. עבדתי ב"סולל בונה" ובערב למדתי. היה קשה לצאת מוקדם בבוקר ולהגיע הביתה בלילה. אחרי שהשתחררתי מהצבא, המשכתי את לימודי הערב באותו בית-ספר אקסטרני בחיפה. בשעות היום עבדתי, כמו כל עיראקי טוב, בניהול חשבונות. תוך שנה וחצי סיימתי את הבגרות ומיד אחר-כך התחלתי את לימודי האקדמאיים באוניברסיטת חיפה. המשכתי בארצות-הברית, שם למדתי לתואר שני ושלישי. אחי, הצעיר ממני, עבר מסלול דומה, בבית-חרושת ליציקה בוולקן, לאחר מכן למד בבית-ספר אקסטרני, וסיים תואר ראשון במזרח התיכון. בן-דודי עבר איתי את אותו מסלול מהיסודי עד לאוניברסיטה והיום הוא בעל תואר שני בפילוסופיה. חברי מהשכונה למד עמי בבית-ספר מקצועי, נסע לארה"ב, והיום הוא מהנדס ובעל מפעל. עוד חברים אחרים מהשכונה עברו תהליך דומה. חלק מחברי "המנותבים", בעלי תעצומות הנפש, בטחון עצמי והערכה עצמית ביכולתם, באמת התעשתו, קראו תיגר על הניתוב ועל תפיסתה של מערכת החינוך, ואם אפשר לומר "מרדו בגורלם", למדו והצליחו. צר לי על האחרים שקיבלו את הדימוי הנחות שהמערכת הדביקה להם ורבים – אינטליגנטים, בעלי יכולת אינטלקטואלית לא מבוטלת – לא הצליחו. מישהו אחר החליט עבורם כיצד ייראה עתידם. אני השקעתי הרבה כדי להחליט בעצמי כיצד ייראה העתיד שלי. בוודאי שיש לאנשים, כמוני, תחושת סיפוק הנובעת מהצלחה בפרויקט של "כנגד כל הסיכויים". במקרה כמו שלי תחושת הסיפוק מתעצמת, משום שהמאמץ הוא גדול, אבל הייתי מוכן לוותר על המאמץ הגדול. במצב אידיאלי זה לא אמור להיות הישג, אלא דבר טבעי.

הטכניקה של ניהול פנימיה, על פרטיה הזעירים אך המכריעים, תלויה בבניין בו הפנימיה מצויה ובשטח שעליו הוקם הבניין.

כמה נזיפות מרות יורדות על ראשם של הילדים ושל הסגל בגלל שגיאותיו של האדריכל, ומה רבים הטרדות, העבודה והעינויים המיותרים שמקורם בהסחת הדעת מפגמים בתוכנית הבניין. אם אפשר לשפץ-לתקן, מה רבה הטרחה לעמוד על הצורך בכך, ולשכהע את זולתך בחיוניות המעשה. יש שגיאות שאין להן תקנה.

בית-היתומים נבנה בסימן אי-האמון בילדים ובסגל. הכל לראות, לדעת, הכל למנוע. אולם הפסקות ענק – הרי זו כיכר פתוחה, שוק. אדם אחד ערני מקיף הכל. והוא הדין בחדרי השינה הקסרקטיניים, הגדולים. לבניין כזה יתרונות רבים, הוא מאפשר להכיר את הילדים במהירות. מתאים הוא לקייטנות ולמוסד מרכזי, שמתוכו הילדים עוברים אל פנימיות אחרות, שבניינן שונה; אלא שהוא מייגע באשר אין בו "פינה שקטה". שאון, מהומה, דחיפות-התקלויות הדדיות, הילדים מתאוננים, ובדין.

אילו ניתן לנו בעתיד להוסיף קומה לבניין, הייתי מצדד בשיטת המלון: מסדרון וחדרים קטנים מזה ומזה…

מלבד חדר הבידוד – דירה לילד החולה – הכרח להקצות מקום לילדים שאינם מרגישים בטוב. נחבל ברגלו, ראשו כואב, בלילה נדדה שנתו, מרוגש בכעסו – תימצא לו פינת השקט, והוא יבלה בה לבדו, או יחד עם חבר. אחד כזה המתחבט בין חבריו, נדחק ונדחף בין הילדים המשתעשעים, מלא טינה, מבודד, מעורר השתתפות בצערו, אך לפעמים הוא מרגיז את הסביבה…

בית כיסא ללילה ומשתנה חייבים להיות צמודים לחדר השינה הגדול, אם לא להיכלל בו. חסרת טעם היא הפרדתם על ידי מבואות ומסדרונות. ככל שנחביא את בית-הכיסא, כן יהיה מלוכלך יותר…

דירתו השקטה של מנהל המוסד, הרחק מהילדים, מסלקת אותו מתחום ההשפעה החינוכית המהותית. הוא יוכל לפקח על המזכירות, על החשבונאות, לייצג את המוסד, להתכתב עם הרשות, אולם זר יהיה, אורח ולא בעל בית של הפנימיה. שכן הפנימיה כולה "פכים קטנים" ואין לשכוח זאת. חייב האדריכל לשכן כך את המנהל שייאלץ להיות מחנך, ויראה ואף ישמע את הילד לא רק כשהלה נכנס אל חדר העבודה שלו, לפי הזמנה.

במקום בולט, לא גבוה מדי, תלוי על הקיר לוח, ועליו נקבעות בנעצים הוראות, הודעות ומודעות.

בלי הלוח החיים רצופים ייסורים. אתה מודיע בקול רם וברור: 'הילדים א, ב, ג, ד – ילכו, יקחו, יעשו כך וכך…'

לוח-המודעות מאלץ אותי תחילה, ולאחר מכן – מרגיל, לחשב תמיד מראש את תוכניתה של כל פעולה.

משגה גדול הוא שאין המחנך יודע לבוא בדברים עם הילדים בכתב.

"התחלתי לא לשים על ההורים שלי כשראיתי שאין להם עמוד שדרה. הם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומאיתנו. פעם דבר אחד חשוב להם ופעם דבר אחר חשוב להם, בלי שום היגיון. וכשכבר נדמה שהם יודעים מה הם רוצים, הם מבטאים את זה בצורה לא רצינית. למשל, אבא שלי מתעצבן וזורק עונשים ואחר כך בערב אמא שלי מרככת אותו והוא מוותר. זה רציני? או למשל, אם אני מדבר לא יפה בטלפון עם אמא שלי, היא לא צריכה להיעלב כמו ילדה קטנה אלא להעמיד אותי במקום. כשהם כבר מחליטים להיות תקיפים, הם עושים זאת במזמן הלא נכון, למשל כשהם מעירים אותי בבוקר. הם צריכים לדעת מתי להיות תקיפים ומתי לא. וגם שיקשיבו לנו קצת. למשל: הם אומרים לנו לא לעשן סיגריות, והם עצמם חזרו לעשן, ואנחנו אומרים להם שיפסיקו כי זה לא נעים לנו. אני אמרתי להם: "איזו דוגמה אתם נותנים לנו?" אז הם מבטלים את מה שאנחנו אומרים, כאילו אנחנו מטומטמים שלא יודעים לחשוב. הם לא מוכנים להודות אף פעם שהם טועים ותמיד מדברים איתנו מלמעלה. כאילו הם אלוהים או משהו ואנחנו כלום. אפס".

היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר. צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף, היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן… בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו ומשיגים אחדות. 

התורשה, הסביבה שחינכה אותך והמעמד החברתי, כל אלה הם כמו קלפים שמחלקים לך באופן עיוור לפני תחילת המשחק. בזה אין שום חופש, העולם נותן ואתה לוקח, בלי שום אפשרות לבחור. השאלה היא מה עושה כל אחד עם הקלפים שחילקו לו. הלא יש מי שמשחק בקלפים לא כל כך טובים באופן יוצא דופן, ויש מי שבדיוק להפך, מבזבז ומפסיד הכל אפילו בקלפים נפלאים. אבל החופש איך לשחק תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בתבונה, באינטואיציה וכמובן בהעזה, ואם כך אז מה סוף סוף נשאר לנו? לא הרבה: החופש לצחוק ממצבנו או להתאבל עליו, להשתתף במשחק או לפרוש, הבחירה היא בין לעבור את החיים האלה בערנות או בנמנום.

השאלה כיצד ליצור מפגש משמעותי בין בני תרבויות שונות, מעסיקה רבים במדינת ישראל. אנו עדים  לשנים של חיפוש דרך בה ניתן לכל הקבוצות התרבותיות להיפגש ולהתקיים ביחד. מורים, מחנכים ואנשי שדה אחרים מחפשים דרכים לתקשורת משמעותית בין אנשים בעלי רקע תרבותי שונה. פסיכולוגים תוהים בחדרי הטיפולים האם ובאיזה צורה ניתן לקיים קשר טיפולי עם בני קבוצות טיפוליות שונות משלהם…

עובדים סוציאליים מתחבטים בשאלה כיצד ליצור מפגש משמעותי ותקשורת יעילה בהקשר הבין תרבותי, במיוחד לנוכח העובדה שהם נאלצים לעיתים להסתייע במתורגמן להעברת המסר. מורים ומחנכים שואלים את עצמם אם "התחשבות בתרבותו של הילד"  אינה פוגעת בקליטתו בכך שאינה מאלצת אותו מספיק "להפוך לישראלי". במידה ואכן יש לכלול היבטים תרבותיים בתקשורת עם הילד – אלו היבטים רצוי לבחור וכיצד ניתן לעשות זאת כדי שייווצר מפגש משמעותי ולא מלאכותי. האם ניתן למצוא לכל השאלות האלה מענה? מהי הדרך בה יכולים אנשים מתרבויות שונות להיפגש? מהו אופי התקשורת הבין תרבותית שעשוי לאפשר מפגש כזה?

לדעתי, על מנת שמפגש כזה יוכל להתקיים עליו להתנהל בתוך מה שאני מכנה "מרחב היצירה המשותפת" (או המרחב היצירתי).  זהו מרחב שאינו שייך באופן מלא לאף אחד מן האנשים, בני הקבוצות התרבותיות השותפים לדיאלוג, אך הוא גם איננו זר לאף אחד מהם. זהו מרחב חדש, "מקום" בו ניתן לנהל משא ומתן על תפיסות עולם, על אמונות, ערכים, עמדות והתנהגויות. משא ומתן מוצלח, מפגש מוצלח שכזה, יביא לתחושה של העשרה הדדית, ותוצאתו תהיה  גם צמיחה של כל אדם וכל תרבות…                                                                                                               

נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר  / – רבי נחמן מברסלב { "שיחות הר"ן" , סימן כ"ה }

***

המוות לא מגיע עם הזיקנה, אלא עם השיכחה. / גבריאל גרסיה מארקס

***

זיכרון של אושר כבר איננו אושר; זיכרון של יגון הוא עדיין יגון. / – לורד ג'ורג' ביירון

***

יותר קשה מעצב היום, הוא זיכרון שמחת אתמול. / – ג'ובראן חליל ג'ובראן

***

הזכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו. / – ז'אן פול ריכטר

***

מה שיפה בזיכרונות הוא שאתה יכול לבחור. / – ויליאם טרבור

***

מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר. /  ג'ורג' אורוול, { מתוך הספר "1984" }

***

עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.  /  יגאל אלון

***

את החיים צריך לחיות במבט קדימה, אבל מבינים אותם כאשר מתבוננים לאחור. / מרשה גראד, { מתוך הספר "הנסיכה שהאמינה באגדות" }

***

אל תהיה מן האנשים שמצטערים על העבר ומתחרטים עד כדי כך שאין להם מקום בלב להמשיך הלאה.  /  הרב שלמה קרליבך

***

טועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו, כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו. /   חאלד חוסייני

***

אם נפתח מריבה בין העבר להווה, נגלה שאיבדנו את העתיד.  /  – וינסטון צ'רצ'יל

***

אין להם [לבני האדם] שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאוד.  /   אנטואן דה סנט-אכזופרי, { מתוך הספר "הנסיך הקטן" }

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

בעיירות היהודיות, כל עוד שרר בהן החיים הרליגיוזי, שימש בית המדרש מקום של התכנסות, אשר הבאים בו, לאחר העבודה, היו לא רק לומדים דף גמרא אלא גם מדיינים, כבמועדן, בכל הבעיות הנכבדות העומדות על הפרק… בכמה וכמה ארצות בית המרזח הכפרי או בית הקפה ממלא תפקיד חברתי רב ערך. העובדה שבכפרינו חסרים כפרים המשמשים מקום מפגש חופשי לחיי חברה, ודאי יש גם בה מאותות המצב החברתית השורר היום. משעה שמגיעים הכפרים שלנו לרמה כלשהי של ייצוב משקי, הם אמנם בונים חדר קריאה ובית עם, בפרק לצורכי אסיפות, הרצאות והצגות קולנוע ותיאטרון, אך ספק אם שרוי באותם חדרים משהו מחומם של חיי שכנות ידידותיים. על-פי-רוב הרי זה מקום שנועד לתכלית מאורגנת, או שנועד לשמש חדר קריאה, מקום לעיסוק רוחני, אך לא מקום-מפגש של בני אדם המזדמנים יחד לאחר העבודה כדי לנוח ולהחליף דעות, לספר על דא ועל הא, ואולי אף לאכול ולשתות ולשחק משחק כלשהו יחדיו.

…. יש שנוהגים להשמיע את הטענה, שמטבע ברייתו שקוד האדם על טובת עצמו, שרק יחידי-סגולה ניחונו ביכולת ההקרבה העצמית למען חבר… אולם אין הדבר כן.

אדם הנוהג בסולידריות בחברה השיתופית, אין עיניו לתועלתו האישית בכל אשר יעשה, כי במקום שיש צורך לעזור לחלש, לדכא נטייה אישית לטובת הקואופרטיב, הנוהג הסולידארי הוא חוק עליו לדידו. מאידך גיסא בריו לו שגם הוא ייהנה מעזרה אם יהיה שרוי במצוקה. משמע, הוא מניח מראש מעין התנהגות של חליפין.   

 צורת חיים זו נובעת מרוח של עזרה-הדדית, מתוך אהבה והעיקרון היסודי שלה נמנה איפה עם אותם עקרונות, שעליהם אומרת היהדות: הרגל נעשה טבע. וכיצד נהפוך את ההתנהגות הקואופרטיבית הזו להרגל, אם לא על ידי כך, שמילדותו יחיה הצעיר בחברותא, אשר רוח השיתוף והקואופרציה תהא מפעמת את כל תאיה, למן קבוצת הילדים הצעירים ביותר ועד לציבור של כל המבוגרים הנוטלים חלק במפעל המשותף.

מטרתו העיקרית, 'הדומיננטית', של הוראת התנ"ך בבתי ספרנו היא, איפוא, השפעתו החינוכית על התלמידים. מטרה זו מצדיקה את המקום החשוב שהוקצה ללימוד זה בתוכנית הלימודים שלו, כי היא מוציאה את התנ"ך מכלל אובייקט לידיעה, מכלל 'חומר לימוד' גרידא שעל בית הספר להקנותו לתלמידים ומעלה אותו לדרגת כוח פונקציונלי, לגורם חינוכי, אשר תפקידו לעצב את דמותם הרוחנית של החניכים, לנטוע בלבם את מוסר היהדות, את השאיפה לצדק חברתי, את אהבת העם ואת ההערצה לאידיאליו ולגיבוריו, ולעורר בהם התפעלות רליגיוזית ועריגה אל-על, אל הטוב ואל הקדושה העליונה – רגשות שחיי החולין הסואנים של זמננו נוטלים אותם מנפש בן דורנו ועושים אותם יבשה כחרס. זה כוחו של 'ספר הספרים' וזוהי הברכה הצפונה בו לחינוך הנוער שלנו. ועל כן שומה עלינו לשאוף גם לכך, שספר התנ"ך לא ישמש רק 'ספר לימוד' בידי התלמיד, שלאחר שלמד בו מה שהוטל עליו הוא מניחו הצדה ושוב אינו חוזר אליו, אלא ייהפך לספרו החביב שאינו מניחו ואינו שוכחו אף לאחר שירד מעל ספסל התלמידים והוא שב ופונה אליו ברצון בכל עת מצוא.

אדם נולד בעולם הזה, כשבקרבו אך ניצוץ קטן של הטוב. ניצוץ זה אלוהים הוא, הנשמה; כל היתר כיעור הוא, הרע, קליפה. על הניצוץ יש לשמור, להשגיח עליו כפי שמשגיחים על אוצר יקר, לזון אותו, להפיחו ללהבה. על הניצוץ ללמוד לגלות ניצוצות נוספים, להשתלט על הקליפה. כל דבר מסוגל להיות קליפה, ראובן, כל דבר, אדישות, עצלנות, אכזריות וגם גאוניות. כן, אפילו מוח גדול מסוגל להיות קליפה ולהחניק את הניצוץ…

עודני רך בשנים החל אבי, נוחו עדן, להעירני בחצות הלילה משנתי, רק כדי שאבכה. תינוק הייתי, אך הוא היה מעירני ומספר באזני סיפורים על חורבנה של ירושלים ועל סבלו של עם ישראל, ואני הייתי בוכה. שנים על שנים נהג כך. פעם נטלני עמו לביקור בבית החולים – אה, איזו חוויה היתה זו! – ותכופות היה נוטלני עמו לבקר את העניים, הקבצנים, להאזין לשיחם. אבי מעולם לא דיבר אלי, רק כשלמדנו יחד היה מדבר אלי. הוא לימדני תוך שתיקה, לימדני להתבונן לתוך עצמי, לגלות את רוחי בעצמי, לשוטט בתוך עצמי מלווה על-ידי נשמתי. כאשר היו אנשיו שואלים אותו מדוע נוהג הוא כלפי בנו בדרך שתיקה זו, היה אומר להם שהדיבור אינו אהוב עליו, שהמלים אכזריות הן, שהמלים מתעתעות, מסלפות את מה שבלב, מסתירות את הלב, ואילו הלב מדבר על-ידי השתיקה. אדם לומד לדעת על כאב הזולת מתוך שהוא סובל את כאבו הוא, היה אבי אומר, על-ידי פנייה אל עצמו, על-ידי גילוי נשמתו הוא. וחשוב להכיר ולדעת את הכאב, היה אומר. הכאב הורס את גאוותנו העצמית, את שחצנותנו, את אדישותנו לזולת. הכאב מעורר בנו את ההרגשה כמה שבריריים וכמה קטנים אנו, ועד כמה עלינו להישען על אבינו שבשמיים.

כתיב בנח (ו' ט') "את (עם) האלוהים התהלך נח" וכתיב באברהם "התהלך לפני"…

ר' יוחנן אמר: משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הקטן היה אוחז בו כדי שלא יפול, והגדול היה הולך לפניו….

אמר ריש לקיש: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והיה משוקע בטיט ואחז בידו והעלה אותו מן הטיט. כך נח היה משוקע בטיט, ראהו הקב"ה, נתן לו יד והעלהו מן הטיט. ואברהם למה היה דומה? למלך שהיה מהלך בחשכה, בא אוהבו וראה אותו והאיר לו (האוהב למלך). אמר לו המלך: "עד שאתה מאיר לי – בוא והלך לפני"….

סמי מיכאל –  "שווים ושווים יותר"

היינו כבר כמאה איש, מחכים לאוטובוס, מתייזעים בשמש-הבוקר, מניפים בידינו לגרש את הזבובים שהשכימו אף הם ליהנות מהזריחה ומאיתנו. מאה איש מתענים בציפיה – וחצי שעה תמימה חלפה ללא זכר לאוטובוס. התור גדל מרגע לרגע.

כשהבריקה שמשת האוטובוס במרחקי הכביש, אחזה ההתרגשות את כל המחכים. אחרונים דחקו בראשונים, הערבוביה הפכה למהומה כללית. ידיים הונפו – כאילו חששו שהנהג לא יבחין בתור הענקי; אה, כל כך התגמדנו והתבטלנו בעיני עצמנו, לאחר שהות כה קצרה במעברה! ואז – התחוור לנו שהאוטובוס אינו מאט כלל! לרגע נדמה כאילו הוא עשוי לעצור בסוף התור – אך מיד הגביר את התאוצה והמשיך הלאה כשהוא עוטף את כולנו בעננת אבק שהעלה משולי הכביש.

הכל נדחקו יחדיו – אולם מפלצת המתכת והזכוכית התעלמה מאיתנו בגבהות לבה… מישהו הספיק עוד לידות בעקבותיה אבן; באיזו הנאת-סיפוק שמעתי את הזכוכית מתנפצת ואת קריאת האימה מבפנים!מששקע ענן האבק, ראיתי את הגבר שחור-הזיפים הניצב לידי. עיניו נצצו – ולא ידעתי אם מחמת-האבק או במרירות-דמעות."הופכים את כולנו לחיות-פרא", אמר כמדבר אל עצמו – ומשמצא בי מאזין-סקרן הוסיף: "הנה… בבקשה – תראה!" ידו העלתה מכיסו את התלוש שקיבל בלשכה והניפה אותו מתחת לחוטמי, "מה כתוב כאן? מה קוראים לי – בבקשה: 'פועל שחור'… שחור… ואני רב, רב-בישראל!" עכשיו ידעתי שהיו אלה דמעות שזהרו בעיניו הרושפות, "רב-בישראל… עומד כאן וזורק אבנים כמו אחד הערלים!"

תולדות האנושות – תחילתן רצח אח, ותולדות האומות – תחילתן בניין המגדל; מעתה אין האנושות יכולה להתחבר עוד אנשים אנשים, אלא עמים עמים… גם עתה לא הופקעה המשרה מיד האדם; אבל מעתה לא יוכל לקיימה כראוי אלא אם כן יתחברו העמים לאנושות אחת בלא להפר את ההבדלה, שאינה בטלה; מעתה זו האנושות שעליה לקיים את מלכותו של אלהים בארץ ביד נציבות אנושית.

איזו הדרך יבוא לעולם חידוש זה? על עם אחד להתהלך קְבל עמי העולם במישרים כמצות אלהים עליו. עליו להיעשות מחטיבה, שהיא אומה ביולוגית-היסטורית בלבד, גוי בלבד (מלשון גוויה, שפירושו גוף, פגר מת), לציבור ולעם של אמת (מלשון עִם, שעניינו ציור ההתחברות, וכן עֻמה עניינו זה בצד זה); שבניו אינם מחוברים זה עם זה מכוח יוחסיןָ וקורות בלבד, אלא הם קשורים זה בזה גם בנגיעת הלב, שכל דבר שבחיי זה נוגע ללבו של זה במשפט ובאהבה. ואין יכול לעשות דבר זה אלא עָם אלהים, שבו הכל קשורים זה בזה מכוח החיבור שכולם מחוברים אל אמצע הקודש; עם שאין לו אמצע אינו עם אחד אלא למראית עין (בראשית י"א ו'), וסופו לפיזור. שהרי אין בני האדם נעשים אחים אלא אם כן נעשו בני אל אחד. …

אין תקנה לעולם אלא בבריאת עם חדש. וכשבאה לעולם השעה שלאחר בניין המגדל קרא אלהים ולקח לו את האיש אברם מארצו, ממולדתו ומבית אביו (בראשית י"ב א'), הפקיעוֹ מכל קשרי עם ועסקי עמים; אמר לו ללכת אל ארץ אחרת ולהיות שם אב לעם חדש.

ונאמר לו מה יהיה טיבו של עם זה; שהרי הדיבור, שבא אל אברם, מכוּון אל העם, שעתיד לצאת מחלציו: הטובה שיזכה בה תהא לברכה (י"ב, ב'). … גלוי לפניו, שעתיד אברהם, שהוא "יודעו", לצוות לזרעו, לעם שיצא ממנו, לשמור את דרך האל ההולך לפניהם (וכאן נחתך ונקבע לדורות עולם כלל ההידמות לאלהים) בעשיית צדקה ומשפט. וזה מעשה הברכה, שעם נעשה לעולם העמים; מתהלך הוא לנגדם כעם של אמת, כציבור אחד.

אנו מנסים לבנות חברה חדשה, בת-חורין, בנויה על אושיות הצדק, צדק חברתי ולאומי, ועל מגמות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר: אחווה, שלום, חירות. אם תבקרו את יישובינו ותעמדו על אופיים החברתי והמוסרי תראו לאן פנינו מועדות.

צריך עד כמה שאפשר להמתיק את הסתירה בין הלאומיות הגזעית והתרבותית שבאה על ידי החינוך החדש. צריך לחנך וללמד את הילדים באופן כזה, שהאומה הישראלית תהיה בשבילם לא רק אומה גזעית, אלא גם תרבותית. צריך לתת להם את האפשרות לקלוט את היסוד האנושי הכללי על ידי הצינור הלאומי, כדי שהיהדות תשמש להם מקור של אינטרסים לאומיים, מרכז של אידאלים ציבוריים ורוחניים. החינוך הרחיק את הנוער מהיהדות, עכשיו צריך הוא להשיבו לחיק היהדות. בית הספר היה בזמן האחרון מכשיר של טשטוש הצורה הלאומית; צריך עכשיו להפוך אותו למכשיר של הלאמה, שימלא יחד עם זה את תפקידיו החינוכיים הכלליים. …

בית ספרנו הישן, החדר והישיבה, חינך רק את היהודי, ולא את האדם, וגם ל'יהודי' נתן חינוך מוגבל, בהשפיעו רק על מחשבתו הדתית. בית הספר הכללי החדש שוכח, להיפך, את היהודי ומחנך רק את האדם, כלומר, הוא מחנך למעשה אדם רוסי, גרמני וכו'. כזו היא התיזה וכזו היא האנטיתזה שלה. הסינתזה מובנת מעצמה: לחנך את האדם ואת היהודי בעת ובעונה אחת. לחזק יסוד האנושיות בבית הספר הישן והלאומיות בבית הספר החדש – זוהי התעודה המעשית הכפולה ברגע הנוכחי. בית הספר צריך להכשיר את חניכו למלחמה בעד קיומו האישי והלאומי, מפני ששנאת העמים ערוכה כנגדנו בבחינת בני אומה מסוימת. נחוצה לנו השכלה כללית, חדורת אידיאל מוסרי וציבורי נעלה – ובזמננו אין לך דבר, המרומם ומאדיר את רוח בני נעורינו, כרעיון הלאומי הישראלי, הנוטע בהם את ההכרה, שמוטב לעבוד לטובת עמם הנרדף ולהלחם על קיומו מאשר להספח לעם חזק מחוץ למחננו לשם אושר האדם הפרטי… הלאמת החינוך וההוראה, בתנאי של הכשרת בית הספר לתביעות התרבות של דורנו ובקשר עם בניין הקהילות על יסוד ההנהלה העצמית – זוהי אחת הדרכים הכבושות, המובילות לחיזוקה של היהדות בעתיד הקרוב.

הרצים על פנינו/ פרנץ קפקא

כשאנו מטיילים בלילה לאורך רחוב, ולעומתנו רץ אדם, הנראה לנו כבר ממרחק.

לפי שהרחוב עולה לנגדנו והירח במלואו – הרי לא נאחז בו, אפילו הוא חלוש וממורט, אפילו רץ אחריו מישהו וצועק, אלא נניח לו להמשיך במרוצתו.
משום שלילה הוא, ולא בנו האשמה שהרחוב עולה לנגדנו במלוא אור הירח, ומה גם שאפשר כי שניים אלה ערכו את הרדיפה הזו להנאתם;

אפשר ששניהם רודפים שלישי, אפשר שהראשון נרדף על לא עוול בכפו;

אפשר שהשני מבקש לרצוח אותו ואנו נעשה שותפים לרצח;

אפשר שאין השניים יודעים כלל זה על זה, וכל אחד מהם רץ על דעתו שלו למיטתו;

אפשר שהם סהרורים;

אפשר בידי הראשון נשק.

ולבסוף: האין אנו זכאים להיות עייפים ? האם לא שתינו יין רב כל-כך?

שמחים אנו, שכבר איננו רואים אף את האיש השני.

"אכן יש וגם בימינו אלה

יעמוד פתאום אנוש יתפלל

והאיש לא בטלית עטוף הוא

עניבתו עושיה ומצוחצחות נעליו

והוא לא במקדש כורע, לא בבית תפילה –

באמצע הדרך ליד תחנת הטרם,

בחכותי לקרון מספר פלוני אלמוני

יעמד ויתפלל לאחד אשר ירגיש-

ישנו".

חרות – מהי

ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד.

אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית (המהותית)  היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו… מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב.

יש מעט אנשים

מילים ולחן: אסתר שמיר

יש מעט אנשים שעפים

והרבה קוצצים להם כנפיים

מעט אנשים ששרים

והרבה מזייפים את שירם

יש מעט אנשים שבונים

והרבה מחבלים בירכתיים

יש מעט אנשים אוהבים

והרבה פוחדים מעצמם

ובשקט הבא מחמלת שמיים

של שלוות קיום תמימה

די באחד שקולו מחריש אוזניים

להרוס את הדממה

יש מעט שנוגעים באמת

והרבה שעוצמים את העיניים

יש מעט שיודעים איך לתת

והרבה שקומצים את ידם

יש מעט אנשים שחולמים

והרבה ששמים להם רגליים

יש מעט אנשים שמחים

והרבה שסגרו את ליבם

ובשקט הבא מחמלת שמיים…

הצרות הנוראות והנדודים התכופים, שהגדילו עד לאין קץ דאגת כל איש ישראל לנפשו ולביתו, עזרו עוד יותר להחליש את הרגש הלאומי החלש… מבלי השאר שריד כמעט לחיים הלאומיים של העם כולו… השטן הזה, ה'אני' של היחיד והציבור הפרטי, מרקד בינינו בכל אשר נעשה לעמנו ומכבה את האהבה הלאומית בהתגלותה לעתים רחוקות, כי עצום הוא ממנה. […]  

אל רגש אשר כזה באנו איפוא לברוא בכוחו אמונה חזקה ורצון כביר, ככל הדרוש לבניין לאומי גדול!

מה היה לנו לעשות?

על יסוד האמור אין ספק, שצריכים היינו להקדיש ראשית פעולתנו לתחיית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה…

אך לא כן עשו נושאי דגל רעיוננו. […]

ומה ייפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלובשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בניין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב וייפול למשואות, בהיוודע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה, ואהבת האדם לנפשו תזהירהו לעמוד מרחוק? […]

לא זה הדרך איפוא. 'המשואות' האלה, אחר שכבר ישנן, אין אנו בני חורין אומנם להיבּטל מתיקונן ושכלולן כפי יכולתנו. אבל עלינו לזכור עם זה, כי לא מהן תקוותנו להצלחת העניין בכלל, כי לב העם הוא היסוד אשר עליו תיבּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע…

נשוב נא על כן אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחילה בעת לידת הרעיון, ותחת להוסיף לו עוד 'משואות' חדשות, נשתדל, שישתרש ויתפשט הוא עצמו לרוחב ולעומק, לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח, ואז יבוא יום אשר גם ידינו תעשׂינה תושייה…

האמונה הצרופה עושה את מאמיניה לאנשי אמונה בכל מעשיהם, כי האמונה באלוהי אמת מחייבת את מאמיניה להיות אנשי אמונה ופועלי צדק – להשלמת הצדק ומשפט אלוהים בעולמו. אמונה זו היא מרסנת את החיה שבאדם וממיתה אותה לגמרי, ונותנת לו רגש מוסרי ומצפון טהור. כל התורות הסוציאליות אינן יכולות לתת לאדם אותה מידת הצדק המוחלטת שהיא נכללת במאמר קצר לאמר: "וחֵי אחיך עמך" (ויקרא, כה לו). החיים האנושים הם חיי אחווה, שכל אחד ממנוּ מצוּוה לחיות ולהחיות, או יותר נכון – לחיות כדי להחיות את הכל בכל היכולת.

כולנו הננו פועלים ושכירים, איש איש לפי כוחותיו והכשרותיו, הגופיות והמדעיות, פועלים בשדה העבודה להנעמת החיים האנושיים, להרמת דרגת תרבותם ולהשלים התעודה האנושית שלמענה נוצרנו ובזכותה אנו קיימים: "לתקן עולם במלכות שדי", ולהשרות שלום, אמת ואהבת חסד ואמת בכל עולמנו.

הכרה זו מחייבת, שבאותה המידה שאנו נהנים בעולמנו בשכר פעולתנו, כן נמדוד לכל אלה השותפים בעבודתנו בשכר פעולתם, לכבדם, לאהבם ולהנעים את חייהם במידת חיינו אנו: "וחי אחיך עמך" – "כי טוב לו עמך", והכרה זו מחייבת גם נאמנות הפועל לבעל הבית, למלאוֹת עבודתו באמונה ודייקנות, כי לא את בעל הבית הוא עובד, אלא הוא משתתף בבניינו ויישובו של עולם, עם כל האנושיות כולה. כל נטיעה וכל נדבך שאנו מוסיפים בעולמנו אינה רכוש היחיד, אלא מתנת האלוהים לבני אדם: "לה' הארץ ומלואה תבל ויֹשבי בה" (תהלים, כד א), "והארץ נתן לבני אדם" (שם, קטו טז).

כל אדם מטבע הוויתו ולהגנת ענייניו רוצה בצדק ואמונה. כולם מודים שעולם בלא צדק, שהגדול מחברו בולע את חברו ומנצלו, הוא עולם הבל ובהלה, שסופו להיחרב במלחמת דמים אכזרית. ואלה שמביטים על העזרה סוציאלית מתוך שפורפרת של הנאת עצמם וחיים אינדבידואליים משופרים, ואלה החושבים כי העבודה הפולחנית והתשובה מכפרת על עוונות החמס והרשע שכלפי חבריהם, עלולים המה לגלות פנים במשפט שלא כהלכה, להתכסות במסווה של צדק ואמת, ולעשות את המשפט למשפח והצדק ללענה. אבל אנשי אמונה, שאמונתם נובעת מתוך הכרה וציווי עליון של: "צדק צדק תרדֹף" (דברים, טז כ), אינם יכולים להסכים לשום ויתורים ופשרות, והם דורשים צדק מצפוני מוחלט ותכוּף, שאינו נדחה מפני כל סיבה, ולא נתלה בשום תנאי, אבל כל העולם כולו וכל מקרי התבל אינם אלא פועלי צדק והשלמת צדק ומשפט אלוהי בעולמנו.

כל חיינו עלי אדמות אינם אלא שלשלת ארוכה והדוקה של משא ומתן. אין אדם זוכה ליטול לעצמו משהו מן העולם אלא אם הוא נותן לעולמו תמורה מלאה ועודפת, כל אדם נוטל לעצמו מנת מזונותיו הגופיים והשכלתו המדעית והמוסרית על מנת לתת לאחרים, ובנתינתו הוא חוזר ומקבל לעצמו, נושא ונותן ושוב נושא ונותן, וזהו כל האדם, ואלה הם חיי האדם.

המקרא אומר לנו, ודעתנו הפנימית ביותר מעידה על כך, שלפנים, לפני שלושת אלפים שנה ויותר, נתרחשה עלייתנו לארץ זו בוודאות של פקודה ממרום, לכונן כאן, על ידי דורות עמנו, סדר חיים של צדק, מין סדר שאין בידי יחידים להגשימו בתחום הווייתם הפרטית, אלא רק בידי עם להגשימו במתן צורה לחברתו: קניין קרקע משותף, יישור ההדורים החברתיים מתקופה לתקופה, ערובת אי שעבוד לכל איש, עזרה הדדית, מנוחת שבת משותפת, הכוללת את העבד וגם את הבהמה כיצורים בעלי זכות שווה, שנת השבת, שבה מצטרפת לשמירת הטבע גישה חופשית של הכל לפירותיו. אין כאן חוקים, שהמציאו אנשים חכמים באופן מכוון לתכליתם, אלא מה שנודע ונתפס למנהיגי העם, בדרך תפיסה מפתיעה ומכריעה, בתורת תנאי כיבוש הארץ. לשום עם אחר לא הוצג דבר כזה בתחילת דרכו. דבר כזה אין שוכחים לעולם, אין מתפטרים ממנו לעולם. לא ביצענו אז מה שהוטל עלינו, הלכנו בגולה, אבל המצווה נשארה בידנו, והיא נעשתה דחופה יותר ממה שהייתה מעולם.

כשאהיה גדול

מילים: יהונתן גפן, לחן: יוני רכטר  [ הכבש השישה עשר]

כשאהיה גדול אהיה נגר

ואבנה בתים אבל לא כלוב,

כשאהיה גדול אהיה זמר

ואשיר שיר שמח למי שעצוב.

כשאהיה גדול אהיה רופא

שנותן זריקות לכל מי שכואב,

כשאהיה גדול אהיה אופה

ולחם אפרוס לכל מי שרעב.

כשאהיה גדול אהיה צייר

ואצייר עולם יפה יותר,

כשאהיה גדול אהיה נגר

ואבנה שולחן, כיסא ופסנתר.

כשאהיה גדול אהיה מלח

ואשיט אוניות בלב ים גואה.

כשאהיה גדול

כשאהיה גדול,

קודם שאהיה גדול,

ואחר כך נראה.

אדם בתוך עצמו  

מילים ולחן: שלום חנוך

אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.
אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
או באיזו עיר סוערת
או באיזה כפר
לפעמים סופה עוברת
וביתו נשבר
אבל
אבל לרוב,
אדם גם לעצמו הוא זר.
…

אדם קרוב אצל עצמו
אדם בתוך עצמו הוא גר.

אל תפחד / מילים ולחן: אהוד  בנאי

אל תפחד

אתה לא לבד

היתה זו דקירה קטנה,

זעזוע פתאומי ומהיר

נכון, איבדת שליטה לרגע

לא היית מספיק זהיר

ועכשיו פעמוני אזהרה  מצלצלים בראשך

אתה רוצה לשכוח  להתחיל מהתחלה

אז תאמין שאם קלקלת

אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אם יחזור שוב רגע הפחד

אבוא להושיט לך יד

תמיד אהיה קרוב אליך

לחבק במקרה שתרעד

אז תאמין שאם קלקלת

אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

הקיום תלוי בהתעלות מעבר לעצמי. לעולם האדם מופנה או מכוון אל משהו או אל מישהו שאינו הוא עצמו;

אל משמעות שיש להגשים אותה או אל יצור אחר שיש לפגוש אותו, אל עניין שיש לשרת אותו או אל אדם שיש לאהוב אותו.

רק אם חווה האדם את ההתעלות הזאת מעבר לעצמו בהווייתו האנושית, הרי הוא אנושי באמת או נעשה ישות עצמית אמיתית.

אל מול שתיקת הטבע אני פועל,

במרחבי אדישות אין קץ אני ממציא משמעות.

אינני צופה דומם, אני מתערב,

ואומר שדבר זה ודבר אחר רעים הם.

ומה שחשוב זה – למשוך עצמך מעלה בשערותיך

ואני פועל לשנותם ולשפרם,

להפוך את קרביך – את הפנים אל החוץ

ולראות עולם ומלואו בעיניים רעננות.

איך זה מרגיש
מילים ולחן: יורם חזן ורן אלמליח , ביצוע: כנסיית השכל

איך זה מרגיש,

אין עתיד באופק

אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.

איך זה מרגיש,

להיות תמיד בצד

אף פעם לא באמצע

אף פעם לא קרוב מספיק

לא לקחת חלק.

איך זה מרגיש?

ואין לי חלום

אין לי געגוע שט לי בזמן

שממשיך לנוע

אין לי חלום…

אל תשכח מאיפה באת ולאן אתה הולך

מילים ולחן: קובי אוז

אל תשכח מאיפה באת ולאן

אתה הולך

ותזכור איפה טעית, אחרת

תסתבך

אל תשכח ממי ינקת ואת מי

אתה נושך

את החבל שמשכת נשחרר

ותתהפך

תמיד נזכור אותך

כאן אצלנו בשכונה

היינו משפחה

הנה בוא תראה תמונה

תמיד נזכור אותך

בארגז חול שבגינה

היינו משפחה

איך רדפת אחרי כל יונה

אל תשכח מאיפה באת

ומאיזו משפחה

על ברכיים שגדלת, מצאת

הצלחה

אל תשכח איפה למדת

ותזכור את העדה שלך

כששואלים אותך עליך,

תמיד תגיד תודה.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן" – אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" – אמר החתול.

"בתנאי שאגיע לאנשהו" – הוסיפה אליס כהסבר.

"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה…"

אמא שלי ממרוקו

מילים: גדי ענבר, לחן: יאיר רוזנבלום ; ביצוע: להקת דור שני

אמא שלי ממרוקו, כן ממרוקו
מאמא דיאלי מיל מרוק-רוק
אמא אני אוהבת אותך
אנא תנ' חאבאק
כשאחד מבני הבית מספר לה על מכאוב
היא מורחת לו קצת עראק ומיד נעשה לו טוב
מדביקה כוסות של רוח אם חלילה הצטנן
וטיפה קטנה של קוניאק שכואבת לו השן
ואני הרי יודעת ואפילו בטוחה
שאנהג ממש כמוה כשתהיה לי משפחה
אחבק בכל הכח את כתפי הבת שלי ואגיד
"את כל חיי ז'ין אול עמאר דיאלי"

הגישה הנרטיבית

על פי הגישה הנרטיבית, עיצוב חיינו אינו כבול להבנת העבר אלא דווקא להבניית העתיד. זאת בעזרת גורמי החוסן הנפשי, הדמיון, היצירתיות והסיפור שהאדם מספר על חייו.

האדם יכול לחולל  שינוי בחייו באמצעות יצירת שינוי באופן שבו הוא בונה את סיפור חייו – הנרטיב. ההתמקדות היא לא בבעיה אלא באיתור נקודות העוצמה של הפרט והעצמתם.

שניים ממובילי הגישה הנרטיבית היו וויט ואפסטון. נקודת המוצא שלהם הייתה שהמאמץ להעניק משמעות לחיים מחייב אותנו לארגן את האירועים בחיינו ברצף מתמשך על פני הזמן, באופן שיאפשר לנו להגיע לתיאור לכיד של עצמנו והסובב אותנו. לתיאור כזה אפשר להתייחס כאל נרטיב אישי או כאל סיפור. הצלחת תהליך הסיפור מעניקה לאנשים תחושת המשכיות ומשמעות לחייהם ומשמשת בסיס לארגון חיי היום-יום ולפרשנות של חוויות חיים נוספות.