ארכיונים: knowledgeitems

רקע: המפגש הראשון בין רוני (חניך בפנימיה החקלאית "גנות") לפיני המדריך שלו:

"אני, כפי שאתה מבין, הנני המדריך שלך.

שמי פנחס, אבל הכל קוראים לי פיני. וכך תקרא לי גם אתה. מובן?"

"כן".

"אתה עוד לא מכיר אותי, אבל אני אומר לך, שתמיד תוכל להתייחס אלי באמון מלא.

כמעט כמו לאבא שלך. מובן?"

"מובן בהחלט".

דומה כי גם השפם של פיני היה מרוצה מן התשובה.

"עכשיו, רוני, אראה לך את ביתך החדש".

(אליפים, עמ' 15)

גם רוני, קשה היה לו להרדם. חש געגועים עזים ומרים על חדרו בבית, על מיטתו.

ליבו התכווץ מכאב על שהוא רחוק מאבא. בבית, למרות כל התמורות שחלו בו, אבא בא מדי לילה לברכו בברכת לילה טוב, רוכן עליו לנשקו על מצחו. ופיני לעולם לא יוכל להיות תחליף לאבא.

(אליפים, עמ' 25)

"אבל מדוע ג'ון, מדוע?" שאלה אמו.

"מדוע כה קשה לך להיות כמו יתר ציפורי העדה, ג'ון"?

מדוע אינך יכול להניח את הטיסה הנמוכה לשקנאי, לאלבטרוס? מדוע אינך אוכל? בני, הרי אתה ממש עצם ונוצות!"

"לא איכפת לי להיות עצם ונוצות, אמא. אני פשוט רוצה לדעת מה אני מסוגל לעשו באוויר ומה אני מסוגל, זה הכל. אני פשוט רוצה לדעת."

"הבט ג'ונתן," אמר לו אביו, לא בלי חיבה. "החורף אינו רחוק. הסירות תהיינה מעטות, ודגי פני-הים ישחו במעמקים. 

אם חייב אתה ללמוד – למד את המזון, וכיצד להשיגו. כל עניין הטיסה הזה יפה וטוב, אך אינך יכול לאכול גלישה, אתה יודע.

אל תשכח כי הסיבה היחידה למעופך היא המזון"

קישור להרצאה

"בגרנו לניסיון של שלטון עצמי". באופן זה קם הפרלמנט, שעדין אין לומר עליו שום דבר בטוח. בפרלמנט עשרים צירים. חמישה ילדים הם איזור בחירה. הצובר ארבעה קולות נעשה ציר. מצביעים הכל, וציר יוכל לשמש רק ילד שלא נתבע לדין אפילו פעם אחת בענייני יושר. למי שנכשל במעשה של אי-יושר (גניבה, מרמה) ניתנה הזכות לטהר את שמם. הפרלמנט מאשר את החוקים שנקבעו על ידי מועצת בית-הדין או דוחה אותם. הפרלמנט קובע את ימי החג, את הימים המיוחדים, וקובע את הזכות לגלויות מזכרת. אם בית הדין רשאי להכריע בדבר הוצאת חניך מהמוסד, חייב הפרלמנט לשאוף לכך, שקבלת ילדים חדשים והוצאת חניכים בוגרים יהיו תלויים בהחלטתו. הזהירות רצויה, ואת תחומי סמכותו של הפרלמנט כדאי להרחיב לאט, ומוטב שההגבלות והאזהרות יהיו רבות, אך ברורות וכנות, שאם לא כן, מוטב שלא נפעיל בחירות, שלא נביים משחק בשלטון עצמי, שלא נשלה את עצמנו ואת הילדים. הרי זה משחק שטעמו רע והוא מזיק.

להשגיח, לא להעלים עין כמעט רגע. להשגיח, לא להניחו לבדו. להשגיח, לא לסור מעליו. יתהפך, ייחבט, ייפצע, יתלכלך, ישפוך, יקרע, ישבור, יקלל, ישליך, יאבד . . . יזיק את עצמו, אותנו . . . לשמור – שום עצמאות במעשים; ולנו – זכות מלאה לפיקוח וביקורת (!) . . . עד מתי? תמיד . . . ואנו מוכרחים ללמד, לכוון, להדריך, להקפיד, לעצור, ליישר, להתרות, לקדם, לכפות ולהילחם.

המורה אינו אלא חבר אוהד, חזק יותר, מנוסה יותר, אך לא בן סמך. הילד הוא ספר שאתה קוראו. – הפרוגראמה היא המסלפת והרוצחת של הדעת – היא מראה את הגבול, והאי דעת אין לה גבול. כל היקר והקיים מתרחש מחוצה לפרוגראמה ועל חמתה.

"… בבית שאין בו כללים,

הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר.

אבל בבית שיש בו כללים,

הגורל עושה את מה שאומרים לו,

את המזל לא צריכים

והמקרה נשאר בחוץ דופק וצועק ולא יכול להיכנס…"

"אילו יכלתי לחלוף על פנייך כמו רכבת בלילה, על פני מרחביך, על פני ערייך וכפרייך הנידחים והאובדים, אילו יכולתי לחלוף ולהאיר את חשכתך בגיצי אש, אילו יכלתי להשמיע צפירות עליזות שתסרנה לרגע את בדידות הכפרים הנידחים של חיי האדם, אילו יכולתי לפרוק בכל מקום מתנות, מטענים של אושר, ולטעון ולשאת משם והלאה את הבדידות, את המצוקה, את היגון, אילו יכלתי להסיע את כל מי שזקוק למסע חדש, לשינוי נמרץ, לישועה, את כל מי שמתגעגע, את כל מי שאוהב, אילו יכולתי להסיעם אל מחוזות געגועיהם ואהבתם וישועתם.

אילו יכלתי, אדמה, להפליג על פנייך האפורים, המעורפלים, כמו ספינה לעבור על פני חופים ואיים, לבוא אל המקומות הנשכחים מאל ומאדם, להביא אגרות אהבה לכל מי שאין כותבים לו אגרות אהבה, אילו יכלתי לשלוח את מלחי היפים והעליזים אל כל הנשים הבודדות, הלא רחומות, הקופאות, העצובות, אילו יכולתי לחתור תמיד, עד אין קץ, עד נצח נצחים, בתוך הערפל ולשמוע שירים מוזרים מעבר לערי הנמל, ולראות אורות צבעוניים במרחקים ולהריח ריח אצות ופירות וטבק, ולטבול בזריחות הזהב או בשקיעות חוורות, ולהיות עד תמיד למשחקם האלוהי של הגלים. אילו יכולתי, אדמה."

לצפייה בקטע

משנוכח המחנך בתועלת שבמגע-ומשא בכתב עם הילדים, יווכח גם עד מהרה בצורך בתיבת דואר.

לוח-המודעות מאפשר למחנך תשובה שבהרגל, ועל כן תשובה שאינה תובעת מאמץ: "קרא". תיבת הדואר מאפשרת לדחות כל החלטה על ידי התשובה: "כתוב".

פעמים הרבה, קל יותר לכתוב מאשר לומר. אין לך מחנך שאינו מקבל מכתבים ובהם שאלה, בקשה, תלונה, בקשת סליחה, וידוי. כך היה מעולם, ותיבת הדואר מקיימת מנהג נבון.

בערב אתה שולף חופן פתקים כתובים בידיים לא מאומנות, ובשקט ובשלווה תקרא ביתר תשומת-לב, תהרהר בדברים אשר ביום היית מזלזל בהם בגלל מיעוט הפנאי והמחשבה.

תיבת הדואר מלמדת את הילדים:

1. לחכות לתשובה: לא מיד, לא בהבל פה.
2. להבחין בין טינות, דאגות, משאלות וספקות קטנים וחולפים, לבין החשובים. הכתיבה מחייבת החלטה…
3. היא מלמדת אותם לחשוב ולנמק.
4. היא מלמדת לרצות ולדעת לעשות.

המדף עשוי להשלים את לוח המודעות. עדיין אין לנו מדף בבית היתומים, אלא שחשים אנו צורך בו.

על גבי המדף: מילון, קובץ פתגמים, אנציקלופדיה, מפת העיר ותיאורה, אנתולוגיות, לוח-שנה, אוסף משחקים ושעשועים (ספר עזר לטניס, לכדורגל וכיוצא בזה), כמה סדרות פסיפונים לשימוש הכלל.

הספרייה חיונית היא; מתן משחקים לכל דורש בשעות קבועות ובימים קבועים, בפיקוח התורן, שומר עליהם מפני השחתה. אולם במקום צריכים להימצא גם אולפן ותחנת-ניסוי של האינסטינקט החברתי הלא מבוקר של הילדים. ישחיתו ויאבדו – אין עצה.

במדף יש מקום למחברות הכתובות בידי הילדים. האחד רושם שירים יפים, השני – בדיחות, השלישי חידות, הרביעי – חלומות. יש מחברת של קטטות ומריבות, איחורים, נזקים, חפצים שאבדו. מצויים עלונים שנערכו בידי הילדים, וירחונים לטבע, למסעות, לספרות ולענייני חברה.

כאן יונחו הדו"חות של התורנים ויומני זכרונות. כאן יוכל להימצא גם יומנו של המחנך. לא כל יומן ראוי להטמין מאחורי מנעול ובריח. נדמה לי, כי תפקיד חשוב שמור ליומן, שבו המחנך מגלה אכזבות, קשיים שנתקל בהם, שגיאות, חוויות נעימות, שמחות וכן מכאיבות.

אין המחנך רואה בעין יפה את תכולתם של כיסי הילדים ומגירותיהם.

מה לא תמצא שם: תמונות, גלויות, חבלים, מסמרים, חלוקי אבן, סמרטוטים, חרוזים, קופסות בקבוקונים, שברי זכוכית צבעוניות, בולים, נוצות ציפורים, איצטרובלים, ערמונים, סרטים לשיער, עליחם ופרחים מיובשים, דמויות נייר…

תפקידו של המחנך לחתור לכך, כי לכל ילד יהיה משהו, שאינו רכושו האלמוני של המוסד, אלא שלו בלבד, וכי יימצא לרכוש זה מקלט בטוח.

…לדעתי כל תורנות צריכה לשאת שכר. בבואנו לעצב אזרחים טובים אין לנו צורך לעצב אידיאליסטים. אין בית היתומים עושה חסד לילדים שנתייתמו בטפלו בהם, ובבואו להחליף את הוריהם בטיפול הגשמי, אין לו זכות לתבוע מהם דבר. מדוע לא נקדים ככל האפשר ללמד את הילד, כי הכסף הוא גמול בעד העבודה; ללמדו לחוש את ערך העצמאות הנקנית עם השכר; ללמדו את צדדיו החיוביים והשליליים של הרכוש.

אין מחשבתו של הילד פחותה, או דלה, או גרועה ממחשבתו של המבוגר, אלא שאחרת היא. במחשבתנו התמונות דהויות וממורטטות, הרגשות עמומים, מאובקים.

הילד חושב ברגשותיו ולא בשכלו. על כן, כה קשה המגע-משא עם הילדים, ואין לך אומנות קשה מהשיחה אתם.

…לאסוף את הילדים, להתאונן באוזניהם או לגנותם, ולסחוט מהם החלטה – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לנאום, לרגש ולבחור אחדים, כדי שיטלו על עצמם את החובה והאחריות – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לומר כי אין בכוחך לפתור את השאלה, ועל כן יחשבו נא הם וימציאו משהו, כדי שהכל ישתפר – אין זו ישיבה.

שאון, מהומה, הצבעה ובלבד להיפטר מהעניין – פארודיה של ישיבה.

נאומים תכופים וישיבות תכופות משגירים סוג זה של סוגסטיה קבוצתית…

הישיבה חייבת להיות עניינית, הערות הילדים יישמעו בתשומת לב וביושר – ללא כל צביעות ולחץ – וההחלטה תידחה עד שיכין המחנך תוכנית פעולה. אם אין המחנך  יודע, או שאינו יכול או שאינו רוצה, זכותם של הילדים להיות לא-יודעים, לא-יכולים, לא-רוצים.

…חייב אדם לעמול קשה עד שיגיע לכושר המגע-וההבנה עם הילדים. אין זכות זו ניתנת מעצמה!הילד חייב לדעת, כי מותר לו לבקש בכנות את רשות הדיבור וגם כדאי, כי לא יעורר כעס וטינה, כי יבינו אותו. יתירה מזו, חייב הוא להיות בטוח, כי לא ישימוהו חבריון לצחוק ולא יחשידוהו ברצון למצוא חן.

[…] מכל מקום, הישיבות מעוררות את המצפון הקיבוצי של החבורה, מחזקות את תחושת האחריות המשותפת, מותירות עקבות. אלא שחייבים אנו לנהוג בהן בזהירות.

מוסד חינוכי ללא עיתון  נראה בעיני כדישדוש וריטון של הסגל, ללא תכלית וללא תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זכרונות, ללא קו התפתחות לעתיד.

העיתון הוא חוליה חזקה, המחברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את חבר המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת. קוראים את העיתון באוזני כל הילדים.

כל שינוי, שכלול, רפורמה, כל חולשה ותלונה מוצאים בעיתון את בטויים. אפשר לדון בהם בשורות אחדות של רשימת כרוניקה קצרה, במאמר קצר או במאמר ארוך.

[…] למחנך, החייב להבין את הילד ואת עצמו, משמש העיתון וסת מצויין לדבריו ומעשיו. העיתון הוא הכרוניקה החייה של עבודתו, מאמציו, שגיאותיו, הקשיים אשר נאבק בהם. העיתון הוא האישור לכשרונותיו, כתב עדות לפעולתו שלו, כתב המגן מפני כל טענה אפשרית. העיתון הוא מסמך מדעי אשר ערכו לא ישוער. ייתכן כי לא יארכו הימים, ובתי המדרש למורים ילמדו עיתונאות חינוכית.

אם הקדשתי לבית דין החברים מקום רב מהמתקבל על הדעת, הרי שעשיתי כן מתוך הכרה, כי בית דין החברים עשוי לשמש ראשית לשיווי הזכויות של הילד, מוליך אל החוקה, מאלץ לפרסם את הצהרת זכויות הילד. זכאי הילד ליחס של כובד ראש לענייניו, לדיון צודק בהם. עד עתה היה הכל תלוי ברצונו הטוב של המחנך, ברוחו הטובה או הרעה עליו. מהילד נשללה זכות המחאה. עלינו לשים קץ לעריצות.

[…]

ניתן לפנות לבית הדין במקום בולט מצוי לוח. כל ילד רשאי לרשום על הלוח את העניין שהוא מבקש לברר: את שמו ירשום ואת שם הילד שהוא תובעו לדין. אפשר לו להביא לדין את עצמו, כל ילד וכל מחנך, כל מבוגר…

[…]

בית דין החברים מתכנס אחת לשבוע. השופטים נבחרים בהגרלה מבין הילדים, אשר במשך השבוע לא נדונו אפילו פעם אחת. לדיון בכל חמישים תלונות בוחרים חמישה שופטים.

[…]

פסקי הדין ניתנים לפי ספר החוקים…המחנך משמש מזכיר בית-הדין. פסקי הדין נרשמים בספר ונקראים באוזני כל.ילדים שאין דעתם נוחה מפסקי הדין, רשאים לבקש דיון חוזר בעניינם, אולם לא לפני שיחלוף חודש.

חשבו על כך שהדברים הנפלאים שאתם מתוודעים להם בבתי הספר שלכם הם פרי עבודתם של דורות רבים, עבודה שנוצרה בכל ארצות העולם מתוך שאיפה נלהבת ובמאמץ גדול. כל אלה נמסרו לידיכם כירושתכם כדי שתקבלו אותם, תכבדו אותם, תוסיפו לעצבם ותעבירו אותם באחד הימים לילדיכם. כאשר אנו בני התמותה יוצרים יצירות נצחיות אנחנו הופכים לבני אלמוות. אם תזכרו זאת- תמצאו משמעות בחיים ובפעילות ותפתחו את היחס הנכון כלפי עמים אחרים וזמנים אחרים.

"במישור הרגשי למדתי פתאום שאמנם אין לנו שליטה על נסיבות חיינו. אין לנו שליטה על חיים ומוות, חוכמה, בריאות, עושר, שידוך או הצלחה – כל אלה בידי הבורא, אך יש לנו שליטה מלאה על התייחסותנו אל נסיבות אלה. אנחנו קובעים את גודל הקטסטרופה: אנחנו יכולים למזער נזקים או להאדיר את ממדיהם. מיד אחרי שניחתת על אדם מכה, הכאב גדול וקשה. מנקודה זו נמצא אדם בפרשת דרכים – הדרך האחת היא להתמכר לרחמים עצמיים, שיורידו לדיכאון. הדרך השנייה היא לחפש מוצא מהאבל אל חיים תקינים. ליפול קל מאד. השאלה היא כיצד קמים מהדיכאון, האם ניתן לאסוף את השברים".

"כמי שגדל במערכת החינוך הישראלית, זכורה לי התקופה הזאת, תקופת המרד, כמתסכלת במיוחד. היא הייתה מתסכלת דוקא בגלל שבכל ניסיון למרוד נתקלנו בהבנה חברית ולא בסמכות. מצוידים בתיאוריות חינוכיות עדכניות, הבינו המורים היטב את הצורך שלנו למרוד. הם הינהנו בהבנה אל מול בריחות מהשיעורים, בגדים קרועים, עישון, והעלימו משימוש בסמים קלים. הבעיה של הגישה הזאת אינה, לדעתי, הסכנה שצעירים ידרדרו. אלא שהיא שומטת מתחת למרד את הקרקע.

הצעירים המבקשים למרוד זקוקים למשהו למרוד נגדו, והמשהו הזה לא יכול להיות הבנה בלתי מוגבלת לרצונם למרוד. כאשר לא מפסיקים להבין אותם, הם מוצאים את עצמם רצים עם איל-ברזל נגד דלתות הנפתחות לפניהם תמיד.

יש חשיבות להתנגשות, להתנגדות, לסוג של התמודדות ומאבק. הוא קריאת תיגר על הסמכות מתוך צורך לבדוק את גבולותיה, את גבולותיו של האני המורד, את גבולות המותר והאפשרי, ואולי חשוב מכל אלה, הוא ניסוי ראשון באחריות אישית. רחוק מלבקש למוטט את הסדר או להחליף אותו, מרד הנעורים הוא ניסיון לראות אותו לרגע מבחוץ, לבדוק את היחסים המורכבים בינו לבין היחיד. במובן זה, הוא שונה מאד מנסיונותיו של ילד קטן להרגיז את ההורים. הילד נשאר בתוך גבולות הסדר, נכנע בסופו של דבר לאיסור. המתבגר מבקש לחרוג מן הסדר לרגע, לעבור על הכללים ולעתים קרובות לשאת במחיר, כדי להתחיל לבנות לעצמו תחושה של עצמאות. באופן פרדוקסלי, נדמה לי שהעצמאות הזאת אינה מתאפשרת בהעדרה של סמכות. היא זקוקה לסמכות כדי למדוד עצמה מולה. הנער שמבינים אותו כאשר הוא מורד, בעצם לא מצליח חעשות את הניסוי בחריגה, בהתבגרות, בעצמאות. הוא נאלץ להישאר בתוך הגבול הגמיש והאמורפי של מה שמתירים לו מוריו והוריו, אלא אם כן הוא מוכן ללכת רחוק מאד אל תחום האסור, ושם הוא כבר מסתכן ממש".

"אמר אביי: כך אמרה לי אם:

דרך גידולו של תינוק הוא: במים חמים ושמן.

גדל מעט- ביצה וקמח.

גדל עוד יותר: שבירת כלים

וכך היה עושה רבה , היה קונה להם לילדיו כלים סדוקים של חרס, שישחקו בהם, וישברו אותם".